שלומית אשר, יזמת, אשת שיווק ברשת, כותבת, אבל קודם כל, אימא. מספרת בטור אישי, את מה שכולם מטאטאים מתחת לשטיח. להיות אימא זה מתוק, אבל לא תמיד מלקקים דבש.
מצד אחד, לא הבטיחו לך יונה של זית ואת בתור אימא, נולדת הרבה אחרי שנת 73.
מצד שני, כל הפיצוצים האלה והאזעקות, מחזירים אותך לימים של ניילונים, מסקנטייפ, סמרטוטים בחריצי הדלתות, ומסיכות שחורות אטומות דבוקות לפנים.
מצד אחד זה מלחמה לכל דבר. יש אזעקות, נכנסים לחדר אטום, נשמעים פיצוצים.
מצד שני הילד חוזר כולו מבסוט מבית הספר ומספר לך בהתלהבות שדיברו איתם על טילים שנופלים, ואיך החבר'ה הטובים יורים נגד הטילים.
מצד אחד יש מלחמה. חצי מדינה מושבתת משפחות שלימות נמצאות בממ"ד, חיות מהפגזה להפגזה.
מצד שני חצי מדינה חיה בסרט, כאילו כלום . ביש"ע לא מרגישים כלום. באמת שכלום.
מצד אחד צריך לשמור על שיגרה. את צריכה ללכת לעבודה, חייבים לשלוח את הילדים לגן.
מצד שני, את ממש לא רגועה במשרד, שאת יודעת שהגננת משתמשת בממ"ד בגן, כמחסן, ולא באמת יהיה נוח ל35 ילדים להצטופף בין כל הבריסטולים, הקישוטים של פורים וצבעי הגואש.
מצד אחד, קנית מלא בקבוקי מים, ושימורים וגם קצת שוקולד רק ליתר ביטחון, והכנסת אותם לממ"ד.
מצד שני בעלך צוחק עלייך שאת סתם היסטרית ושדי כבר, כי את מכניסה ללחץ את הילדים.
מצד אחד, כל השכנים מהישוב גויסו, ודי קשה למצוא חבר'ה למניין של שחרית.
מצד שני, באינטרנט מדברים על רגיעה, על שלום, על הידברות בין שני הצדדים.
מצד אחד, מהשיחות עם החברים, את בטוחה שחייבים להיכנס, לפוצץ אותם, לגמור את מה שהתחלנו.
מצד שני, את מתה מפחד, כי את יודעת שיהיו חבר'ה שיכנסו, אבל כבר לא יזכו לצאת.
מצד אחד, את מתחננת, כמעט בדמעות ,לאחותך שגרה בדרום, "קחי את הילדים, תארזי תיק וחצי ובואי"
מצד שני את מעריצה את הנחישות שלה, את הסירוב התקיף, "כי זו העיר שלה והיא לא נוטשת".
מצד אחד את מסתכלת על הזאטוט הזה שלך, שמסתובב עם הרובה צעצוע בבית, ויורה על "רעים דמיוניים" ומחייכת לך חיוך קטן, איך הוא יודע להעסיק את עצמו במשחקים מוזרים,
מצד שני, את מפסיקה לחייך, ברגע שאת מבינה, שעוד כמה שנים, לא רבות, שהוא יעמוד מולך במדי חאקי, זה כבר ממש לא יהיה משחק.
מצד אחד את יודעת שלעולם זה לא יגמר. כי זה כבר סכסוך עמוק של שנים, לא בהכרח רק על שטחים או רעיונות פוליטיים , אלא כבר על כבוד ועקרונות ובעיקר על גאווה.
מצד שני את רוצה שלום. כי די למלחמות. נשפך כבר מספיק דם וזלגו כבר מספיק דמעות.
למלחמה תמיד יש שני צדדים. אבל מלחמה זה תמיד עסק לא נעים.