זה משלנו, זה כחול לבן וזה מצוין. כך הייתי מגדיר את הסרט החדש בלדה לאביב הבוכה. כשמו של הסרט, כן הוא.
יצירת מופת מוסיקלית מימים שעברו. לא ימי הסינטיסייזר (כדבריו של אחד מגיבורי הסרט ובנו של אחד מאושיות התרבות של המוסיקה של פעם), לא ימי ההבטחות המתפזרות לכל רוח כאשר מגיע זמן הפירעון, לא ימי "אדם לאדם זאב" אלא דווקא ערכי החבר וערכי המילה שיצאה מפיך.
נופיה של ארץ ישראל היפים, לצד מוסיקה נעימה ומשובחת, מובילים אותנו לאורך כל הסרט. עלילת הסרט מתרחשת במבני אבן עתיקים. לצורך כך צילם במאי הסרט יוצרו, בני תורתי, מבני אבן שונים באזורים שונים ברחבי ישראל: בסמטאות יפו העתיקה, במושבת הברון בת שלמה הסמוכה לזיכרון יעקב ובמערות בית גוברין, מערות המסתור של בר כוכבא. כל כך מתאים, כל כך מוסיקלי.
גם שמות המקומות בהם צועדת החבורה, כולם ישראליים ותנ"כיים משהו: כפר הצפרים, בית הלל, עשב החיטה ועוד כיוצא באלו.
סיפורו של הסרט, הוא גאוניותו.
כל הסרט נע סביב יצירה המכונה "סימפונית האביב הבוכה", ומכאן גם שמו של הסרט הנפלא הזה.
את הבלדה הזו, מנגנים בסיומו במערת בית גוברין, גם כן, כפי שהזכרנו, אחד מסמליה של ארץ ישראל. את היצירה שכתבו פעם שני חברים, מנגנים שמונה נגנים, כאשר כל אחד מהם מנגן על כלי קדום אחר: ה"עוד" המפורסם, צ'אד, זארב, תופי מסגרת, קמנצ'ה ועוד. גיבור הסרט, עורך מסע לחיפוש נגנים מעולים שינגנו איתו את הבלדה, הוא הולך מכפר לכפר, שם מנגנים ושותים ובכל כפר הוא אוסף נגן. כולם חברו למטרה אחת. להסב אושר לאדם שזו שעתו האחרונה.
שיאו של הסרט, הוא כמובן בסופו, כאשר כל החבורה האנושית הזו מתאחדת ליצירה אחת. יצירה של פעם בחיים. לא דמעה אחת נראתה בסרט. הרבה היו שם וזהו כנראה יופיו וייחודו.