לפני ימים אחדים שלחה העיתונאית והסופרת עירית לינור מכתב למוציא לאור של עיתון \"הארץ\" עמוס שוקן, ובו היא מודיעה על הפסקת היותה מנויה עם מקבלי העיתון. כפי שמעידה על עצמה לינור היא נמנית עם קוראי העיתון הוותיקים, אך החליטה לעשות את הצעד הזה מפני ש\"הארץ הגיע לשלב שבו האנטי ציוניות שלו הופכת לעיתים קרובות מדי לטיפשות ולרשעות\". לינור תוקפת את העיתונאים גדעון לוי ועמירה הס, הכתבים המסקרים את הנעשה ביש\"ע, ומכנה אותם \"מחזיקי התיק הפלשתיני ב\'הארץ\'\": \"מבחינתם, ישראל לעולם תישא באחריות גם על הסבל הפלשתיני וגם על הרצחנות הפלשתינית. זו פרשנות צרת מוחין ושטחית, פגומה מבחינה מוסרית ועיתונאית כאחת\". לינור אינה היחידה המבקרת את העיתון ואת צורת התנהלותו בשנה וחצי האחרונות, ולדברי מקורות מתוך העיתון, גל ביטול המינויים הולך וגובר.
ישראל מידד, חבר הנהלת האגודה \"זכות הציבור לדעת\", אשר התראיין ביומן הצהריים של ערוץ 7, הגיב על דברי לינור ואמר כי הזדהותו של עיתון בגלוי עם דעה פוליטית זו או אחרת היא עניין מקובל, וכבר היו עיתונים כאלה בישראל, כגון \"על המשמר\" או \"קול העם\". הבעיה מתחילה, כך גורס מידד, כאשר עיתון מגדיר עצמו כ\"עיתון לאנשים חושבים\", אשר כותביו \"פשוט הפסיקו לחשוב\". מידד מתאר מצב שבו 90% ממאמרי המערכת ומאמרי הדעות הן מן השמאל, גם עמודי \"הבימה החופשית\" פתוחים לכותבים פוסט- ציוניים, המקדמים נושאים לא ציוניים ובתר ציוניים באופן חופשי. עם זאת מידד סובר שמה שמציק ללינור יותר מכל הוא חוסר המקצועיות של העיתון, שמקורו בנקיטת הקו האידיאולוגי המנחה, החודר לעבודת העיתונאים: כתבות העיתון המתיימרות להציג עובדות ודיווחים מן השטח נגועות בקו המנחה השמאלני של העיתון ועורכו, והדבר מגיע עד לעיוותה של תמונת המציאות. יתר על כן: דעותיהם השמאלניות של כתבי העיתון משפיעות על עבודתם עד למצב שבו כאשר הם באים לסקר אירועים או לתאר עניינים אין הם בודקים את העובדות כראוי, דבר המביא לדיווחים שקריים, כגון במקרה שבו דיווחה עמירה הס על כך שיהודי חברון רקדו כביכול על גופת מחבל שנורה ונהרג. הדיווח התברר כשקרי, והעיתונאית הפסידה במשפט דיבה שתבעו בו אותה יהודי היישוב היהודי מכיוון שכאמור הדבר לא היה ולא נברא. מידד טוען שאין כאן רשלנות של אי בדיקת העובדות לאשורן, אלא, מכיוון שהס אכן מאמינה שכאלה הם המתנחלים היא כלל לא טרחה לבדוק את העובדות.
דברים כאלה גורמים לעיתון להיות \"לא רלוונטי למציאות ולמידע\", אומר מידד ומסביר כי לפי מחקר שעורכת אגודת \"זכות הציבור לדעת\": \"מי שהיה קורא את מוספי הארץ בשנה וחצי האחרונות היה מקבל תמונה שאצל האוכלוסייה הערבית הכל בסדר, וכי כל העוולות נעשות רק בצד השני\".
ישראל מידד, חבר הנהלת האגודה \"זכות הציבור לדעת\", אשר התראיין ביומן הצהריים של ערוץ 7, הגיב על דברי לינור ואמר כי הזדהותו של עיתון בגלוי עם דעה פוליטית זו או אחרת היא עניין מקובל, וכבר היו עיתונים כאלה בישראל, כגון \"על המשמר\" או \"קול העם\". הבעיה מתחילה, כך גורס מידד, כאשר עיתון מגדיר עצמו כ\"עיתון לאנשים חושבים\", אשר כותביו \"פשוט הפסיקו לחשוב\". מידד מתאר מצב שבו 90% ממאמרי המערכת ומאמרי הדעות הן מן השמאל, גם עמודי \"הבימה החופשית\" פתוחים לכותבים פוסט- ציוניים, המקדמים נושאים לא ציוניים ובתר ציוניים באופן חופשי. עם זאת מידד סובר שמה שמציק ללינור יותר מכל הוא חוסר המקצועיות של העיתון, שמקורו בנקיטת הקו האידיאולוגי המנחה, החודר לעבודת העיתונאים: כתבות העיתון המתיימרות להציג עובדות ודיווחים מן השטח נגועות בקו המנחה השמאלני של העיתון ועורכו, והדבר מגיע עד לעיוותה של תמונת המציאות. יתר על כן: דעותיהם השמאלניות של כתבי העיתון משפיעות על עבודתם עד למצב שבו כאשר הם באים לסקר אירועים או לתאר עניינים אין הם בודקים את העובדות כראוי, דבר המביא לדיווחים שקריים, כגון במקרה שבו דיווחה עמירה הס על כך שיהודי חברון רקדו כביכול על גופת מחבל שנורה ונהרג. הדיווח התברר כשקרי, והעיתונאית הפסידה במשפט דיבה שתבעו בו אותה יהודי היישוב היהודי מכיוון שכאמור הדבר לא היה ולא נברא. מידד טוען שאין כאן רשלנות של אי בדיקת העובדות לאשורן, אלא, מכיוון שהס אכן מאמינה שכאלה הם המתנחלים היא כלל לא טרחה לבדוק את העובדות.
דברים כאלה גורמים לעיתון להיות \"לא רלוונטי למציאות ולמידע\", אומר מידד ומסביר כי לפי מחקר שעורכת אגודת \"זכות הציבור לדעת\": \"מי שהיה קורא את מוספי הארץ בשנה וחצי האחרונות היה מקבל תמונה שאצל האוכלוסייה הערבית הכל בסדר, וכי כל העוולות נעשות רק בצד השני\".