עכשיו אחרי שכבר ספרו את כל הפתקם בקלפיות, אחרי שנגמרו הסמסים המציקים, תשדירי התעמולה והפארודיות שבעקבותיהם.
אחרי שיום החופש המגניב הזה, סתם ככה באמצע השנה, עם מצוות היום (המנגל, ברור!) כבר מאחורינו, התפניתי לחשוב מה בעצם הבחירות שלי. איך אני מתמרנת בבית אומנם רק עם ארבעה קטנים, אבל לפעמים זה מרגיש בדיוק כמו אותם 120 שבירושלים..
אני בוחרת כל בוקר לקום רגועה. משהו שמחזיק בדיוק עשר דקות, כי שנייה אחרי שהנחתי את הכוס שוקו על השולחן והסתובבתי להביא לנסיכה בסקוויט מהארון, היא צועקת "נשפך!". ולא סתם נשפך. נשפך על השמלה היפה והחגיגית, לכבוד התפקיד המיוחד, אבל שנוי במחלוקת, בגן "אימא של שבת".
אני בוחרת לקבל את הנסיך בצהריים, כאשר הוא חוזר מבית הספר, עם חיוך גדול. זוהי החלטה שעוברת אחרי שלוש דקות, כאשר אני מבחינה בסימני בוץ מסתוריים מדלת הכניסה ועד החדר, בדיוק אחרי שבשעות הבוקר שטפתי ומרקתי את הרצפה.
אני בוחרת להיות אימא מעניקה, שמבלה זמן איכות אמיתי עם הילדים שלה. אבל איך זה שתמיד מישהו מבקש סיפור בדיוק כשאני שוטפת כלים? או איך זה שכשהם רואים אותי עם הערימת כביסה הבלתי נגמרת על הספה, הם בדיוק מתייצבים מולי עם קופסת משחק ומפצירים בי לשחק איתם?
כל יום, בעיקר בבוקר, אני בוחרת להיות סבלנית ולא לחוצה. משהו שאני שוכחת די מהר, כשאני מזרזת את כל החבורה העליזה לצאת החוצה כבר, כדי שלא יפספסו את ההסעה. זה לא פשוט כל בוקר להחליף את הפיג'מה, להכין את הילקוט והמערכת, להסתרק,לקשקש, להספיק לאכול קורנפלקס עם חלב, ולחפש את הנעל השנייה. ולא, הם לא יקומו כמה דקות קודם. אין בכך באמת טעם. זה פשוט יתמרח יותר.
אני בוחרת להיות דמות מופת, מעין מודל לדוגמה אישית. אבל מוצאת את עצמי הרבה פעמים עם טרנינג ישן, לא מאוד מקפידה על הסדר בבית, לא מפגינה כישורי התנדבות או מודעות סביבתית מספיק, כמו שהייתי רוצה.
אבל אני אימא. לא בגלל שילדתי כל אחד מהם בכאבי תופת, אחרי תשעה חודשים כבדים ומפרכים.לא בגלל שככה כתוב בתעודת זהות שלי , או בגלל שאני זו שמקבלת את הזימון לאסיפות הורים.
אני אימא, כי טוב לי, כי הם האוצרות שלי. כי אני כל יום בוחרת מחדש להיות אימא.