לאחרונה דווח על עליה של 5% באחוזי הגירושין בארצנו הקטנטונת, וזה לא מעט כלל. העיר עם אחוז הגירושין הגבוה ביותר, אם שאלתם, היא תל אביב, ואחריה, ראשון לציון.
כשקראתי את הכתבה תהיתי לעצמי, מדוע זה קורה לנו?
אז וודאי שיש הרבה סיבות וכל זוג עם הסיפור שלו, אבל דווקא מקרה מסוים, שסיפרו לי עליו בכאב גדול, הפיל לי אסימון חשוב.
נטע ויוסף (שמות בדויים) יצאו עם בנם התינוק להליכה קצרה על מנת לנסות ולהרדים אותו בעגלה. במהלך ההליכה התעורר בניהם ויכוח. הויכוח, שהתחיל כדיון על נושא פשוט, הפך מהר מאוד לדו קרב של האשמות ומילות גנאי. ואז עצר יוסף את השיחה ושאל: "תגידי, כאלו מילים היית אומרת גם לאבא שלך? לאח שלך? למישהו אחר בעולם חוץ ממני?" נטע לא ויתרה וענתה גם היא: "ואתה היית מדבר ככה לאמא שלך? לסבתא שלך? לבת דודה שלך? רק אלי אתה מדבר כמו ל....".
ואני מוסיפה ושואלת את שניהם, האם הייתם מדברים כך האחד לשני גם כשרק יצאתם? גם כשהייתם בתחילת דרככם המשותפת? כיצד התהפך לו הגלגל פתאום?
כיצד זה קורה, שהאדם הכי יקר לנו, הופך עם השנים, לאדם שאנו מדברים עליו באופן שבו לא היינו מדברים אל שום אדם אחר? כיצד ייתכן שאותו אדם שכל כך אהבנו והתרגשנו לראותו, הופך להיות מושא למילים קשות כל כך?
תשובה אחת קשורה בוודאי לרגישות הגבוהה שקיימת בתוך המערכת הזוגית, רגישות שלא קיימת בעוצמה זו בשום מערכת יחסים אחרת. הרגישות הרבה יוצרת גם פגיעות רבות יותר,ובמידהולאמנתביםזאתלשיחהבונה, זה עלול להביא לתחושות כעס ואף להתנהגותקשהומזלזלת.
סיבה נוספת, שנטע ויוסף תיארו, היא התחושה שבן הזוג, או בת הזוג הפכו עם השנים, להיות מובנים מאליהם. כבר לא משקיעים, מטפחים ומדשנים. בן הזוג הופך להיות חלק מהנוף שבשגרה. תחושות אלו מביאות לכך שאט אט מפסיקים להתעניין ולהקשיב, זורקים האחד לשני איזה "בוקר טוב" חטוף או "אל תשכח להוריד את הזבל", מתחילים לעיתים גם לזלזל,ושוכחים לכבד, ולתת מקום חשוב באמת. השגרה שחקה אותנו לגמרי.
להיות נשוי- זו זכות. זכות גדולה. כל כך הרבה נשים ואנשים חפצים ומשתוקקים לבנות את הבית שלהם, את הפינה הבטוחה שלהם. ואת, או אתה, תודה לאל, כבר זכיתם. אבל זו איננה רק זכות. זו גם חובה.
חובה לזכור שבן הזוג, או הקשר הזוגי בכלל, אינו משהו הברור מאליו. אנו מוכרחים להשקיע, ללמוד, לתחזק, לפנק, לעודד, להקשיב, לעבוד ביחד. ולכבד.
אז נכון שיש לנו הרבה על הראש, עבודה, בוס, ילדים, לחצים, קניות, ועוד מטלות רבות ושונות, אבל בן זוג יש לנו, רק אחד! אחד יחיד ומיוחד. אך כאשר אנו לא מקצים זמן, אנרגיה או רצון על מנת להשקיע ולטפח את הזוגיות, משהו שם מתחיל לרעוד. לשקשק. ברגע שהזוגיות נהיית כמשהו ברור מאליו, משם הירידה היא מובטחת...
בין אם התחתנו מתוך התאהבות גדולה, ובין אם זו הייתה החלטה יותר שקולה שכלית- כל עוד משקיעים, מעניקים, ומשתדלים, הקשר בעז"ה בעליה. אך האמת היא גם הפוכה. כשבן הזוג או בת הזוג הופכים להיות כמשהו מובן מאליו בחיינו, ואנו מפסיקים להתאמץ אחד עבור השני ולהתחדש- זה עלול לנבול. וזה כואב. וחבל. מאוד.
אז כבר הערב, או מחר, נעשה משהו חדש. נשקיע. נכין ארוחת ערב מפנקת, נכתוב מכתב תודה על המאמצים השונים של בן או בת הזוג. נשלח הודעות לבביות, נקבל על עצמנו לא לפתוח את הדלת בפנים זעופות, או גם לא לצעוק "שלום" מהחדר, אלא נבוא בחיוך אל הדלת ונקבל את פניה, או פניו, כמובן במאור.
ישנם וודאי דרכים רבות להשקיע ולטפח את הזוגיות, וכל זוג יחפש את דרכיו שלו, אך משפט עיקרי אנו מוכרחים לזכור- הזוגיות שלנו, אינה מובנת מאליה. היא תלויה בנו. ואנו מוכרחים לקחת אחריות על כך. ולהשקיע!
נכון שזה לא תמיד קל או מתחשק, לעיתים זה דורש מאמץ, אבל ההשקעה הזו חוזרת אלינו- ובגדול!
מי שירוויח מכך בסופו של דבר, זה רק אנחנו...
אודליה מימון (MA), טיפול זוגי ואישי והנחיית קבוצות, מנהלת מרכז "אוצרות פנימיים". otsarpnimi@gmail.com