את השיר הבא כתבה המשוררת נ. עמי ככל הנראה בעקבות מפגש עם שיכור, ובו שמעה על קשייו ברגעי חזרתו מסעודת פורים וחיפוש הדרך הביתה:
מי זוכר ומי יודע
את הדרך אל ביתי
מי אשר קולי שומע
הוא יבוא הביתה איתי
ענני נוצה ממעל
והשלף לרגלי
ודינדון פעמון הפלא
השומר תמיד עלי
השיכור המבקש עזרה אינו יודע אם מישהו בכלל זוכר ויודע מה הדרך אל ביתו. הוא במצב קשה כל כך שגם קול לא יוצא מגרונו והוא תוהה אם יש מישהו שמסוגל לשמוע את הלחישות שהוא מוציא מפיו בין אדי האלכוהול שעוטפים אותו.
השיכור שוכב על גבו בחוסר אונים וכל שהוא יכול לראות זה רק את ענני הנוצה שממעל, אך הוא עצמו על האדמה ורגליו מתפלשות בעלי השלף שמסביב.
אי משם, שר לו בדרך
אי משם, שר פעמון
אי משם, שובה הביתה
בזמן הנכון!
את קולותיהם של בני משפחתו שומע השיכור כמו פעמון מרחוק שמבקש ממנו שלמרות הכול ימצא את דרכו הביתה ויצליח לשוב הביתה בזמן הנכון.
אם שכחתי את הדרך
המוכרת משנים
פה ושם בצד הדרך
נשארו לי סימנים:
חץ אחד הנה שלוח
מצויר בגיר לבן,
לך לך אחר הרוח
שתי פסיעות ורבע מכאן!
השיכור, כמו שיכור, מסתמך על סימני דרך הזויים מעט, חיצים מגיר שבדרך כלל נמחקים אחרי הגשם הראשון, ואפילו על הרוח הוא מסתמך בצר לו.
כאן ראוי לשים לב למרחק האמיתי שבו נמצא השיכור מביתו - שתי פסיעות ורבע בסך הכול, אבל הוא לא מזהה את הבית ולא מודע למרחק הקצרצר שאם רק יעבור אותו יגיע הביתה. טשטוש מוחלט.
מחצבה בצד הדרך
ועליה צל אילן
ובאר אחת או שתיים
לי לאות ולסימן
עז אחת שחורה כלילה
הלוחכת את השיחים
רק למיטיבי הלכת
השבילים הללו פתוחים
והנה רשימת הסימנים הבלתי יציבים של השיכור נמשכת: צל אילן עז שחורה שרק בעיני שיכורים הם סימנים לגיטימיים בדרכם הביתה...
לא לבד אני בדרך
ההולכת אל ביתי
יש חבר אחד או שניים
שהולכים הביתה איתי
ובשמש השוקעת
בדינדון פעמונים
הם ידעו לפענח
לי את כל הסימנים
השיכור מעורפל חושים לחלוטין. הוא כבר אינו יודע אם יש איתו חבר אחד או אולי בעצם מדובר בשניים. הוא רק יודע שמישהו עוזר לו ותומך בו בדרכו לחזור הביתה. העוזר או העוזרים שלו הם שיפענחו במקומו את הסימנים ויובילו אותו הביתה.