בני הזוג התחתנו לפני 22 שנים. שנים ספורות אחרי הנישואין הגישה האישה תביעות נגד בעלה, אחר כך ביטלה אותן, הצדדים ניסו לשקם את היחסים - ונכשלו.

האישה חזרה לבית-המשפט ותבעה לקבל מחצית מדירת המגורים, ששייכת כולה לבעלה עוד מלפני הנישואין. בית-המשפט למשפחה קיבל את תביעתה. הבעל עירער לבית-המשפט המחוזי וזכה. האישה לא ויתרה עירערה לבית-המשפט העליון - וזכתה שוב בדעת שני שופטים מתוך שלושה.

שופטי בית-המשפט העליון כתבו, כי לגבי דירת המגורים יש לחרוג לעתים מהוראת חוק יחסי ממון בין בני זוג, הקובעת כי נכס מלפני הנישואין לא יהווה רכוש משותף. לשם כך צריכה האישה להוכיח "דבר מה נוסף" לביסוס כוונת שיתוף בדירה, שנוצרה לאחר הנישואין, בינה לבין בעלה. "הדבר הנוסף" יכול להיות שיפוצים נרחבים שנעשים בדירה בתקופת הנישואין, החזר משכנתא ועוד.

במקרה הזה ציינו השופטים, כי הצדדים התכוונו למכור את דירת הבעל ולהשתמש בכספי התמורה, בצירוף חסכונות משותפים, כדי לרכוש דירה חדשה שתירשם על שם  שניהם. לכך הוסיפו השופטים את העובדה שחיי הנישואין הארוכים התאפיינו בשיתוף בין הצדדים למרות שהיו עליות ומורדות ביחסיהם. כל אלה הובילו למסקנה שהיתה "כוונת שיתוף ספציפית בדירת המגורים".

נטל ההוכחה מוטל על הטוען לכוונת השיתוף ברכוש שנצבר לפני הנישואין, וכל מקרה נבחן על פי נסיבותיו. בית המשפט ציין כי בפסיקה הושם דגש על אופייה הייחודי של דירת המגורים כנכס משפחתי מובהק וכנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג, כך שיש להקל עם בן הזוג הטוען לשיתוף בה. 

בפסק הדין הוסיפו השופטים כי המגמה המודרנית נוטה לכיוון הכרה בשיתוף בדירת מגורים שהובאה לנישואין על ידי צד אחד, וזאת כאשר בני הזוג חיים תחת קורת גג אחת במשך שנים רבות באווירה של שיתוף ביניהם ובדינאמיקה של מאמץ משותף.

בית המשפט מבסס את עקיפת חוק יחסי ממון באמצעות פנייה לחוקים אחרים, שאותם מחילים על המקרה, כגון דיני הקניין, דיני החוזים, דיני הנאמנות ועיקרון תום הלב.

"ככל שהיתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים 'גן של ורדים' בכל עת ובכל שעה", נאמר בפסק הדין, "כן מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתייחסות לחזקת השיתוף, ובייחוד על נכס כמו דירת המגורים, קן המשפחה".

שופט המיעוט כתב, כי חייבת להיות "אווירת שיתוף" בין בני הזוג כדי להקנות לאשה מחצית דירה מלפני הנישואין. אבל חיי הנישואין במקרה הזה, כתב השופט, התאפיינו מראשיתם בהיעדר שיתוף.

השופט ציטט מדברי האישה שהעידה כי הנישואין התנהלו מתחילתם באווירה של בידוד וניכור, ולכן היא עזבה את בעלה (ואחר כך חזרה) וטענה שהוא התעלל בה נפשית. בנסיבות אלה סבר השופט זילברטל כי נדרשות ראיות ממשיות להוכחת כוונת שיתוף בדירת המגורים, וכאלה לא הוכחו.

והמסקנה? מי שביא איתו לנישואין דירה - טוב יעשה אם ישקול לדרוש מבן זוגו לחתום על הסכם ממון, שבו ייקבע כי בכל מקרה הדירה תישאר שלו בלבד.

עו"ד בני דון-יחייא הוא מומחה לדיני משפחה שגם מעלה מופע הומוריסטי על זוגיות "טובים השניים"