1. ותיקי המערכת הפוליטית אינם זוכרים כבר שנים רבות תקופת מו"מ קואליציוני כל כך סוערת. השמצות הדדיות, משברים ופריצות דרך, בריתות פוליטיות ובריתות נגד, החרמות הדדיות ושאר ירקות שכמעט לא נראו בפעמים הקודמות.
מי שאחראי במידה רבה לדרך ההתנהלות הזו הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. המוציא לפועל הוא לא פחות מאשר עורך דינו של נתניהו, דוד שמרון. ההחלטה של נתניהו להפקיד את ניהול המו"מ בידי עורך דינו האישי היא החלטה שמשמעותה ברורה, אני כאן הבוס ורק אני. התוצאה היא, שמי שיצטרך ביום שלאחר הרכבת הממשלה לנגב את הבוץ ולהתחיל לעבוד יהיה נתניהו עצמו. יש לקוות שבלשכה כבר מכינים סמרטוטים ומגבים בכמות מספקת.
2. אחת היצירות המשונות ביותר של מערכת הבחירות הזו היא הבלוק החוסם בין נפתלי בנט ליאיר לפיד. מי שאחרי לבלוק הזה הוא באופן ברור מאוד בנימין נתניהו. מה דחף את בנט לברית הפוליטית הזו יודע כל עם ישראל. ההתעלמות המופגנת מצד נתניהו מייד לאחר הבחירות (האחרון לקבל טלפון, האחרון להיפגש) יצרה אצלו חשש ברור שהוא עומד למצוא את עצמו בחוץ. הסיבה שלפיד נדחף למחויבות הזו ברורה קצת פחות, אולם ככל הנראה קשורה בהישגים להם הוא זקוק מול בוחריו.
לפיד הבין שבלי הבית היהודי או ש"ס אין קואליציה, וההעדפה הבלתי מתפשרת שלו היתה לטובת הבית היהודי. יתכן גם (וחבל שלא היינו הזבוב על הקיר) שמשהו בשתי הפגישות המוקדמות בין נתניהו ולפיד גרם ללפיד להבין שנתניהו לא מאוד מעוניין בו. כעת מתברר שנתניהו באמת לא מאוד מעוניין בלפיד וכך למעשה הפך ציר בנט-לפיד לברית הדחויים אשר בעזרת הכוח המשותף הופכים לבלתי ניתנים למעקף.
3. ההיגיון בברית הפוליטית המוזרה הזו בשלב המו"מ הקואליציוני ברור, השאלה הגדולה היא מה יקרה ביום שאחרי. השאלה היא מה יקרה ביום שבו ההתיישבות ביו"ש תזדקק לסיועם של שרים או לאצבעות בממשלה, בסוגיות קריטיות שתעמודנה על הפרק. איש איננו מצפה שבעקבות הברית הפוליטית הזו יהפכו השרים לעתיד ממפלגת "יש עתיד" לשרי ימין מובהקים. אולם, גם לשרים פרו ימניים מתונים יש משמעות גדולה מאוד בממשלה ובמשרדיהם. גם שרי ש"ס מעולם לא היו שרי ימין במשמעות הקלאסית (אולי מלבד היו"ר לשעבר אלי ישי במובנים מסוימים) ובהכרעות קריטיות פעלו תמיד לפי טובת מפלגתם והציבור שלהם. למרות זאת, עמדתם הבסיסית היתה עמדה של אהדה להתיישבות ובשורה ארוכה של נושאים הם לפחות לא הפריעו ולא עמדו בדרכה של ההתיישבות. כעת נצטרך לחכות ולראות כיצד יתפקדו באותם מקומות שרי "יש עתיד". אם מרביתם יתפקדו בדרך דומה ניתן יהיה לומר בביטחון שהברית בנט-לפיד הוכיחה את עצמה. אם אותם שרים יתפקדו כמו שרי שמאל מובהקים תעמוד ההתיישבות בפני בעיה לא פשוטה.
4. למה עוד שבועיים? ראש הממשלה נתניהו הלך אמש (מוצ"ש) לנשיא וביקש ארכה של שבועיים נוספים להרכבת הממשלה. פרס מצידו לא הכזיב וסיפק את הסחורה. על פי חוק, פרס לא היה חייב לתת לנתניהו ארכה ואולי היה עדיף שלא היה נותן אותה. אמש כבר היה מאוחר מצידו להודיע על צעד שכזה, אולם אם במעמד הטלת התפקיד על נתניהו הוא היה מודיע שהפעם לא תהיינה הארכות הוא היה עושה שירות חשוב לעם ישראל. אין שום צורך בזמן כה רב לצורך הרכבת ממשלה. במדינות דמוקרטיות לא פחות מישראל נדרש ראש הממשלה הנבחר להציג ממשלה תוך כשבועיים מהבחירות, בישראל זה סיפור של כמעט חודשיים.
בעבר כבר השוונו את הדבר לתקופה שבין האירוסין לחתונה. כל פרק זמן שבין חודש לחצי שנה מתמלא בדיוק באותה המידה של הכנות דחופות והיסטריה מיותרת. מי שישאיר לתקופת ההתארגנות הזו חצי שנה יחווה חצי שנה איומה ונוראה. מי שיקצה לעניין חודש יחווה חודש אחד כזה בלבד. אין שום סיבה לשנות בישראל את שיטת הממשל, צריך רק לקצר את פרק הזמן המוקדש להקמת קואליציה. הזמן הכל כך ארוך שמוקצה לעניין מאפשר התנהלות טקטית איומה ונוראה מצד כל הצדדים שאת מחירה שילם בעבר וישלם בעתיד עם ישראל כולו.