בירושלים צוין אתמול מלאת 44 שנים לפטירתו של רב האסירים, הרב אריה לוין זצ"ל. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם מי הכירה אותו ועד היום נרגשת מדמותו, כלת פרס ישראל ראש מכון אצ"ג גאולה כהן.

כהן מספרת על המפגש הראשון שלה עם הרב לוין. היה זה בבית הסוהר לאסירות לח"י ואצ"ל, בית סוהר שאותו הקימו הבריטים בבית לחם. הרב לוין הגיע אליהם כפי שהגיע לבתי הסוהר של הבנים. "שמענו עליו בבית הסוהר בעיקר בירושלים אבל גם מלטרון, שם ביקר את אסירי ציון כמו גם את הפליליים. הוא לא יכול היה לסרב לאסירים הפליליים. הוא הגיע בשבתות ובחגים, בשלג ובשרב".

לשאלה כיצד מדלגים על הפער הקיים לכאורה בין איש הרוח ללוחמי המעשה, אומרת גאולה כהן כי פער זה כלל אינו קיים שכן "המלחמה שלנו היא רוחנית והוא כל התפילה שלו היא על מלחמות ישראל וגיבורי ישראל. לא היה בינינו חיץ. הוא היה מסור למדוכאים ולנזקקים לו", היא אומרת ומזכירה שקהיליית האסירים היהודים הייתה הקהילה השנייה בה טיפל בעוד הראשונה היא קהילת המצורעים שאיש לא רצה לבקרם והיה חשש מהם הן בשל הסטיגמה והן מחשש להידבקות. הרב לוין היה היחיד שדאג להם.

עוד מספרת גאולה כהן כי לחיצת ידו של הרב לוין הייתה דבר בלתי נשכח. זאת על אף שמטבע הדברים היא עצמה לא זכתה ללחוץ את ידו. "לא היה דבר דומה לחיוך שלו וללחיצת היד שלו, למרות שלא זכיתי לה מעולם. אין דומה לה".

על המפגש עצמו עם הרב מאחורי הסורגים סיפרה: "הוא היה אדם שמסתכל בשתי עיניים הכי אנושיות וחמות שיש. הוא היה שואל לשלומך. הוא היה יודע מי אתה, יודע על משפחתך, מספר לך. הוא היה יוצר קשר של רגש חם. הייתה בו הקרנה רוחנית. הילה של חום ואור הייתה סביבו".

גאולה כהן מספרת כי אישיותו הקורנת של הרב לוין השפיעה גם על השוטרים הבריטיים שהתייחסו אליו בכבוד גדול, "אי אפשר היה להתייחס אליו אחרת. הוא היה כולו ניגון חם. הוא היה מקרין אור מהלך בקומתו הנמוכה והקפוטה והמגבעת השחורה. תיבת נגינה מהלכת שממנה נשמע כל הזמן ניגון. לא היה אדם שהוא לא היה מברכו לשלום".

כהן מספרת על ביתו הדל של הרב לוין, בית שהיה פתוח בכל העת לרווחה ובו שולחן עץ פשוט ועליו גמרות ולצידו שני כיסאות. הפריט החריג הייתה כורסא שאותה רכשו עבורו הלוחמים האסירים. הוא מנגד טען ש"זה יותר מדי עולם הזה", ולא רצה בנוכחותה של הספה, אך הם התעקשו.

גאולה כהן מוסיפה ומספרת על הליכה לצידו של הרב בשכונת מחנה יהודה ועל המוני פונים אליו לברכת שלום. בין הפונים הייתה גם אישה אחת שהרב הקדים לה שלום. היא תהתה אם הרב מכיר אותה והוא השיב לה שאכן נפגשו בעבר, וכשתהתה היכן השיב לה 'במעמד הר סיני'. "תענוג היה ללכת איתו, לראות את היחס אליו. היו לו אוזניים מיוחדות לקוראים לעזרה והוא הלך בעקבות הקול שאותו אנחנו לא היינו שומעים, ובסופו תמיד היה מישהו שזקוק לעזרה, אישה יולדת, ילד שאיבד את דרכו".

מוסיפה כהן ומעריכה כי מבט קשה ניתן היה לקבל מעיניו של הרב לוין רק אם מישהו היה מעז להגדיר אותו כאחד מל"ו הצדיקים הנסתרים שלה אין כל ספק שהוא היה אחד מהם.