ד"ר נחום ברוכי
ד"ר נחום ברוכי עופר עמרם

קשה לתאר את פועלו של נחום ברוכי במשפט אחד, ובכל זאת ננסה: חקלאי, איש צבא, מחנך ומנהל, איש ידיעת הארץ, מזכ"ל הקיבוץ הדתי, היסטוריון ואולי אפילו קצת איש ביון. אבל נדמה שבפאזה הנוכחית שלו, כהיסטוריון, ד"ר ברוכי מרגיש נינוח במיוחד. למעשה, כמעט כל סיפור שהוא מזכיר כבדרך אגב בריאיון, יכול להפוך לכתבה שלמה, ולפעמים אפילו לספר.

קחו למשל את אביו, יהושע ברוכי, חסיד בויאן, שהקפיד לעלות לבקר את האדמו"ר גם אחרי שמונה ל'מוכתר' של טירת צבי. ברוכי האב נולד בגליציה, למד בחיידר ואחרי שעלה ארצה בשנת 1932, עבד כמה שנים בפרדסים לצד פועלים ערבים, וכך למד ערבית.

הוא נקרא לדגל לשמש כ'מוכתר', מעין מזכיר חוץ שאחראי על הקשרים עם הבדואים והשלטון הבריטי, כדי להחליף את איש ההגנה שמילא את התפקיד. "האידיאולוגיה של הקיבוץ הדתי הייתה שהכול צריך לעשות לבד, כדי לשמש דוגמה איך לחדש את החיים היהודיים בארץ ישראל", מסביר נחום, "היום זה נשמע רגיל, אבל אז היה מדובר בגישה מהפכנית, ולכן היה חשוב לחברי הקיבוץ הדתי שדווקא איש 'משלנו' יכהן בתפקיד".

בהמשך מונה ברוכי האב ל'מוכתר המוכתרים' – שהיה מוסמך לייצג את כל מוכתרי העמק. הוא גם נכנס לתחום המסובך והמסוכן של רכישת קרקעות. בשלב מסוים, בשנת 1946, כשהמתיחות בארץ גברה, נודע שהערבים מינו לו רוצח והוא נאלץ לצאת מהארץ לאחר שני ניסיונות התנקשות כושלים. ברוכי מונה לשליח למחנות העקורים באירופה שלאחר השואה וארגן שם קבוצות עלייה, ולאחר מכן המשיך בפעילות ציבורית בירושלים. לאחר מלחמת ששת הימים ואיחוד ירושלים עסק בין השאר בפיתוח הרובע היהודי. בהמשך מונה לראש המועצה הדתית. בזכות פועלו הוכתר בתואר יקיר ירושלים ועיריית ירושלים קראה על שמו רחוב בשכונת גילה בעיר.

פרסומי ניסא באקדמיה

אנחנו נפגשים בחצר ביתו הצנוע והמטופח של נחום ברוכי בבארות יצחק, ומתחילים את הריאיון בישיבה על הנדנדה, מול השדות הפסטורליים של הקיבוץ הדתי הסמוך לפתח תקווה. התירוץ הרשמי למפגש הוא ספר חדש של ברוכי, 'ביריה שלנו – ממאחז פלמ"ח לקבוצת בני עקיבא', שיצא לאור ביוזמת העמותה לשימור מורשת ביריה, על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.

אבל לפני שנברר מה עוד יש לחדש בנקודת היישוב הסמוכה לצפת שחניכי בני עקיבא עולים אליה מדי שנה, אני מנסה להבין מה מניע אדם לעבוד על דוקטורט בגיל שבו רוב חבריו נמצאים עמוק בפנסיה.

"בתור בן וחבר פעיל בקיבוץ הדתי ומורה להיסטוריה בבית הספר שלנו, הכרתי את הסיפור הייחודי של התנועה", מסביר ברוכי. "ועם זאת, שמתי לב שרוב החברים לא מכירים את עברם, ואפילו הוותיקים לא ממש יודעים לאיזו תנועה הם שייכים. החלטתי לעשות פרסומי ניסא, אבל הבנתי שאם ארצה לפרסם על במות מכובדות ושהסיפור יגיע לידיעת כותבי ההיסטוריה, כלומר יימצא בספריות אקדמיות, עליי להיות אקדמאי בעצמי, וכך עשיתי. הוסמכתי כדוקטור בגיל 71".

אז מה בעצם אתה מחדש בספר על ביריה?

"סיפור ביריה מחולק לכמה חלקים. החשוב מביניהם מבחינת הציונות-הדתית הוא המחלקה הדתית של הפלמ"ח. אנשי המחלקה הזו התגייסו כבודדים לפלוגה הראשונה של הפלמ"ח והשתתפו באימונים הראשונים שלה, עוד כשהבריטים אימנו אותם בתור כוח של פרטיזנים, למקרה שהגרמנים יכבשו את הארץ. היינו שם כבר אז. בהמשך, כשהפלמ"ח גדל, הקימו בתוכו מחלקה דתית שלמה, שאנשיה התיימרו להוות דוגמה ומופת לצבא היהודי ההולך וקם. בשנת 1945 התקבלה החלטה להקים חמישה מצפים חדשים בגליל ואחד מהם, ביריה, ניתן לאנשי הפועל המזרחי. המחלקה הדתית נשלחה לשם, להר הקירח, ואט אט בנתה במשך כמה חודשים את המצודה. הם עשו שם את כל המשימות: כולל הורדת מעפילים מהאוניות, הברחת עולים מסוריה וגם קומזיצים. חשוב שנדע שאנחנו היינו שם, וזה פרט יותר משמעותי מהסיפור של ביריה עצמה.

"שנה אחר כך הבריטים מצאו שם נשק. הם אסרו את 24 אנשי המחלקה ונשארו בנקודה. המיתוס של ביריה נוצר ב'מבצע הגידם' שהתרחש בי"א באדר באותה שנה ונמשך בסך הכול כיומיים, בהם הגיעו לביריה 3,000 איש מיישובי הסביבה ומכל הארץ. היו שם מבני עקיבא, הצופים, הנוער העובד, אנשי פלמ"ח ועוד". בסופו של דבר הבריטים, שהתרשמו מההתנגדות העזה לפינוי, אישרו ל-20 איש להישאר במקום. "כדי לאייש את ביריה ארגן אריה קרול, שהיה אז קומונר בירושלים, את כל מדריכי בני עקיבא, חברי גרעין ה', והם עלו לשם בראש חודש ניסן, כשבועיים אחרי הפינוי. בהמשך הקים גרעין ה' את עין צורים בגוש עציון לאחר שהוחלף על ידי גרעין ו' – חבר'ה שהיו בסך הכול בני 19-17, 22 איש בחורף הקשה של אותה שנה. זה סיפור הירואי של התמודדות עם מזג האוויר הקשה וההתנכלויות של הערבים – המאורעות התחילו אז, אבל הוא לא שונה ממקומות אחרים...".

אחר כך, ממשיך ברוכי, התחילו עזיבות, והקיבוץ הדתי, שנקלע למשבר אחרי מלחמת העצמאות עם נפילת גוש עציון וחורבן בארות יצחק וכפר דרום, לא יכול היה לתגבר את הנקודה. ביריה ננטשה ורק קק"ל המשיכה לתפעל אותה כמרכז ייעור בלבד.

אתה שותף לתחושה שהקיבוצים הדתיים קופחו בתקופת קום המדינה ובמלחמת העצמאות?

"הסיפור מורכב יותר. התנועה הקיבוצית התחילה בשנת 1910 בדגניה והתפרשׂה עד שנת 1937 בכל הארץ. המקומות שבהם הוקמו הקיבוצים הראשונים היו אז בחזית, אבל עם הזמן הפכו למרכזיים. כשהקיבוץ הדתי תקע יתד ראשונה הוא נשלח מטבע הדברים אל החזית של אותה תקופה, לטירת צבי, וכדי ליצור גוש הוקמו לצדו קיבוצים דתיים נוספים. דבר דומה קרה בגוש עציון. בארות יצחק בנגב דווקא נחשבה למיקום טוב, ורק כפר דרום הוא הדוגמה היחידה שאני יכול להצביע עליה שנשלחנו למקום גרוע בגלל חולשתנו הפוליטית. כשפרצה מלחמת העצמאות אכן היינו בחזית, אבל בגלל הנסיבות ולא כי מישהו קיפח אותנו בכוונה תחילה. נכון שבאותם ימים באמת היינו בטוחים שמקפחים אותנו, ומנהיגי הקיבוץ הדתי של אז אכן חשבו כך. אבל כשאני מסתכל בצד השני, קורא פרוטוקולים של התנועה הקיבוצית והמוסדות המיישבים למשל, אני רואה שהדברים לא חד משמעיים".

22 יום ממטולה לאילת

נחום ברוכי נולד לפני 76 שנים ועשה את ילדותו בטירת צבי. בשנת תש"י, חודש לפני בר המצווה שלו, עברה משפחת ברוכי לירושלים, כדי לאמץ את ארבעת ילדי משפחת אחותו של האב, שנפטרה כמה חודשים אחרי שבעלה נהרג במלחמת העצמאות. ברוכי סיים יסודי בבית ספר לדוגמה, שהפך לימים לתיכון הימלפרב, ואחר כך המשיך לשנתיים בכפר הרא"ה, שעוד הייתה ישיבה קטנה שלידה בית ספר ערב ללימודי חול. כשהוקמה ישיבת כרם ביבנה הוא עשה שם שנה אחת. ערב הגיוס היה קומונר בשדה יעקב, ואחר כך יצא לצבא במסגרת הנח"ל בגרעין שנקרא בשם המחייב מתנחלים - מלשון נח"ל, כמובן, המטרה החינוכית של בני עקיבא באותם ימים, והחיל שמשלב כידוע בין שירות צבאי לעבודה בקיבוץ. "למעשה", טוען ברוכי, "ההסדר הישיבתי נולד כמה שנים אחר כך על בסיס אותה מתכונת: שילוב בין צבא ללימודים בישיבה". הוא המשיך בצבא לקצונה ובמילואים עשה הסבה לשריון. תפקידו הצבאי האחרון היה מפקד נפת פתח תקווה בפיקוד העורף במלחמת המפרץ הראשונה, תפקיד המקביל למח"ט. במסגרת הקריירה הצבאית שלו במילואים, פיקד ברוכי במלחמת ששת הימים על פלוגה שהשתתפה בקרבות בפרוזדור ירושלים ובירושלים עצמה. "התחלנו את המלחמה בקסטל וסיימנו ברמת הגולן". במלחמת יום כיפור שירת כמג"ד חרמ"ש בסיני, באוגדה של אברהם אדן (ברן): "מהבלימה ועד העיר סואץ. כולל צליחת התעלה ומצור על הארמיה השלישית המצרית. הרבה הרוגים, אבל מעולם לא הרגשנו שהבית השלישי בסכנה. להפך - כל הזמן התקדמנו. ואני הגעתי לחזית בסיני עם הגדוד שלי פחות מ-24 שעות מתחילת המלחמה".

כשהשתחרר מהשירות הסדיר חזר ברוכי לקיבוץ שאליו השתייך הגרעין שלו, בארות יצחק. שם הוא פגש את חנה, בת המשק. לזוג שישה ילדים ו-15 נכדים. "היו עשרה זוגות של בני ובנות הקיבוץ עם חברי הגרעין". בקיבוץ עבד בענפי השדה במשך 25 שנים, עם הפסקות. אחת מהן הייתה לאחר שמונה לשליח מרכזי של בני עקיבא בארצות הברית במשך שלוש שנים, בסוף שנות ה-70. "ישבנו בניו יורק וריכזנו את פעילות 13 השליחים, מבוסטון עד לוס אנג'לס ומקנדה ועד מקסיקו, וחמישה מחנות הקיץ, 'קמפ מושבה'". לצד העבודה הוא עסק בפעילות חשאית למען יהדות ברית המועצות. הוא עבד תחת פיקוחו של אריה קרול ושלח מטעם המדינה לטיולים בברית המועצות תיירים יהודים אמריקנים, שצוידו בספרים על הארץ ובסידורים כדי לחזק את הקשר בין יהודי ברית המועצות לארץ. "זו הייתה משימה בלתי רשמית ומאוד מעניינת, והיה בה גם סיכון. מתוך כמאה שליחים שעברו דרכי, היו כמה שהסתבכו אבל לא זכור לי שמישהו נעצר". גם לברוכי עצמו, שביקר ברוסיה באותם ימים, הייתה היתקלות עם הקג"ב, אשר ממנה הצליח להיחלץ. לימים זכה קרול ז"ל, גם הוא איש הקיבוץ הדתי (סעד), לפרס ישראל על מפעל חיים, בין השאר על פעילותו למען יהדות הדממה בברית המועצות.

במקביל לעבודתו בקיבוץ המשיך ברוכי לפתח את תחביבו – טיולים בארץ, ולמד בקורס מורי דרך. אך מלחמת יום הכיפורים קטעה את לימודיו ומאז הוא לא השלים את הקורס.

אחד הטיולים הזכורים לו ביותר נערך אחרי השחרור מהצבא, בשנת 58'. ברוכי יצא עם שני חברים מהגרעין: משה זר, לימים גואל הקרקעות הנודע, ויחזקאל דגן מנחלים. "היום נוסעים אחרי הצבא לתאילנד או לגואטמלה. אנחנו נסענו למטולה והתחלנו ללכת לאילת, פחות או יותר בנתיב של שביל ישראל כיום. זה לקח לנו כחמישה שבועות – 22 ימי הליכה נטו. תכננו את המסע כמבצע צבאי וארגנו מזון ביישובים בדרך. ישנו בשטח".

באוהל?

"אפילו שקי שינה לא היו לנו. לקחנו שמיכות. מדי פעם ישנו ביישובים – בדרך כלל בקיבוצים. באנו לדרוזי בבית ג'אן ושאלנו איפה בית הספר, כי תכנַנו לישון שם. אז הוא אמר: למה בבית ספר? בואו תישנו אצלי בבית. בקיבוצים זה בכלל לא היה בעיה, כי יש תמיד סדרן אורחים. כשהיינו באזור הצפון לא האמינו לנו שאנחנו הולכים לאילת, וכשכבר ירדנו לדרום לא האמינו שבאנו ממטולה".

במצפה רמון, באותם ימים יישוב של כ-20 צריפים, השלושה נעצרו ונלקחו לחקירה במשטרת באר שבע. "הקצין שאל: 'איפה הרימונים?' והאמת שהיו לנו כמה שלקחנו איתנו. נשק לא היה לנו, אז השגנו רימונים בתור נשק. ככה היה נהוג אז. אבל בדרך לתחנה הצלחנו להיפטר מהם". בסופו של דבר הואשמו השלושה בנשיאת נשק ונדונו לקנס של 50 לירות כל אחד – כסף רב במונחים של אותם ימים. הם לא ויתרו ואחרי שבוע השלימו את המסע והגיעו לאילת.

בקיבוץ אין 'דתומטר'

בראשית שנות ה-80 החליט ברוכי לסיים את פרק החקלאות בחייו ולעבור לתחום החינוך. הוא נרשם ללימודי ארץ ישראל ותנ"ך באוניברסיטת בר-אילן. "לא ידעתי אם אני, שכבר עברתי את גיל 40, מסוגל בכלל ללמוד. אז אמרתי לעצמי: לימודי ארץ ישראל הם נושא שקרוב ללבי – אז בטוח שאצליח". לקראת סוף הלימודים האקדמיים מונה למזכיר בארות יצחק, כי בתפיסה של הקיבוץ "מי שנמצא באוניברסיטה זה סימן שאין לו מה לעשות ואפשר לתת לו עוד משימות".

בגיל 50, אחרי שלוש שנים כמזכיר קיבוץ, נכנס ברוכי לראשונה לכיתה כמחנך. "כל חבריי מהצבא שהלכו לתחום החינוך כבר היו מפקחים בכירים", הוא מחייך. ברוכי עבד 25 שנים בבית הספר התיכון של קבוצת יבנה, הקים שם את מגמת לימודי ארץ ישראל ובהמשך ניהל את בית הספר. שם גם נדבק בחיידק ההיסטוריה. בשנת 1998 הוא "נקרא אל הדגל", כדבריו, והלך להיות מזכיר הקיבוץ הדתי.

ברוכי כיהן כמזכ"ל כארבע שנים. "זו הייתה תקופת המשבר של ההפרטות. חלק מהקיבוצים נותרו שיתופיים והאחרים עברו תהליכי הפרטה שונים, והיו מי שקראו להוציא אותם מהתנועה או להתייחס אליהם כאל קיבוצים סוג ב', כמעגל חיצוני. כמזכ"ל ראיתי צורך למנוע פילוג ויזמתי מהלכים שנועדו לגבש את התנועה".

לצורך כך הוביל ברוכי פעילויות משותפות כמו ימי עיון, כינוסי גילאים – "הוותיקים למשל, שמחו מאוד להיפגש עם חברים מבני עקיבא שאיתם לא התראו שנים, וזה תרם לגיבוש בין הקיבוצים השונים, חרף השוני ההולך ומתהווה".

יוזמה נוספת שברוכי גאה בה במיוחד היא כנס לביא, שנוסד לפני שנים רבות כפלטפורמה להידברות בין אנשי הקיבוץ הדתי לרבני האורתודוכסיה המודרנית בארצות הברית, כמו הרב ריסקין והרב רבינוביץ', הרב רקמן ואחרים. ברוכי: "דני תמרי, בן דוד שלי שכיהן כמזכ"ל לפניי, החליט לחדש את היוזמה הזו ואני המשכתי אותה. ערכנו ארבעה כנסים, בשיתוף אוניברסיטת בר-אילן וחוג ידידי הישיבה-יוניברסיטי בישראל. היו שם דיונים בנושאים חדשניים. זו הייתה למשל הפעם הראשונה שבה דובר בפרהסיה על מקומה של האישה הדתית בחברה המודרנית. דנו גם על תפקיד התקשורת. באותו זמן, לפני 15 שנה, זה היה מהלך מאוד לא שגרתי להזמין את ירון לונדון להרצות בפני פורום דתי... ".

מה אתה משיב לטענות שהקיבוץ הדתי הוא סמן 'לייטי' מבחינה דתית?

"זו גישה שטחית ולא נכונה. אי אפשר, לדוגמה, לומר שהישיבה של הרב דוד ביגמן במעלה גלבוע היא 'לייט'. גם נושא גיוס הבנות נתפס בקיבוץ הדתי מהצד של שוויון בנטל, סיסמה שהיום הפכה לפופולרית. אנחנו דיברנו במושגים האלה כבר בשנת תש"ט. רק אזכיר שבזמנו הציונות הדתית התנגדה לא רק לגיוס לצבא, אלא גם לשירות לאומי. היום המפעל הזה נחשב לאחד מספינות הדגל שלה. באותם ימים בקיבוץ הדתי האמינו שבנות שמגיעות מחברה מעורבת של בני עקיבא, יכולות להתגייס למסגרות המשך כמו בנח"ל".

והיום?

"כיום הדברים השתנו ואני לא מכיר מספיק את המסגרות, לכן לא אוכל להתייחס. בכלל", מוסיף ברוכי, "'דתי לייט' זה מושג חדש שאני לא יודע להגדירו. מעולם לא הפעלנו 'דתומטר', למרות שאחרים הפעילו אותו כלפינו. התדמית של 'דתיות בעייתית' הודבקה לקיבוץ הדתי כבר בתחילת דרכו, כאשר המרה את פי הרבנים בעצם קיומו. אבל צריך לזכור שבימים ההם המילה קיבוץ הייתה נרדפת ל'אנטי דתי', והיו שחשבו שיישוב שהוא קיבוץ לא יכול להיות דתי. גם עקרונות החברה המעורבת לא היו מקובלים בחוגים רבים".

הקיבוץ הדתי, מסביר ברוכי, בחר בתפיסת עולם סוציאליסטית (עם פירוש משלו) ולכן התאמץ להשפיע על הפועל המזרחי להצטרף להסתדרות הכללית ולהתנתק מהחוגים הבורגניים (המזרחי) והאנטי-ציוניים (החרדים). דרך זו לא התקבלה בעין יפה על ידי הציבור הדתי, ומכאן הגיעה ההאשמה בשמאלנות. "ואולי חשוב מכול, הקיבוץ הוא מסגרת שקופה ולכן כל סטייה של פרט נתפסת ככלל. למשל, אם חבר נראה בגילוי ראש, יהיה מי שיטען ש'בקיבוץ לא מקפידים'".

בסך הכול הקיבוץ הדתי מונה כיום כ-10,000 איש, אחוז או שניים מהמגזר. איזו חשיבות אתה רואה בו?

"מעולם לא היינו יותר, אבל הייתה לנו אמירה, ולא מעט אנשים רואים חשיבות בכך שיש מי שאומר את הדברים".

אילו אמירות, למשל?

"חגיגות יום העצמאות, לדוגמה. מי שהמציא את מתכונת יום העצמאות כחג דתי הוא הקיבוץ הדתי. שנה לאחר קום המדינה עוד התלבטו איך לציין את 'יום המדינה', כך קראו לזה אז. שמחה פרידמן מטירת צבי ניסח הצעה: שבתון מערב עד ערב, תפילות חגיגיות בניגון חג, בגדי שבת, הדלקת נרות על השולחן בחדר האוכל ועוד. הייתה גם הצעה לומר הלל בברכה, אבל אנשי הקיבוץ הדתי לא האמינו שהרבנים יאשרו זאת ולכן הציעו לומר בלי ברכה. אחרי כמה שנים נכנס עניין הברכה ונוסח הקיבוץ הדתי של הוצאת ספר תורה, הפטרה והלל עם ברכה. אברהם יצחק, סבו של בניה ריין הי"ד, כתב באותם ימים שיש להפוך את ערב יום העצמאות ליום זיכרון לחללי צה"ל. אני זוכר בתור ילד שבטירת צבי יישמו כבר בשנת 49' את היוזמה. רק שנתיים אחר כך אישרה הממשלה הצעה של ועדה ציבורית בנושא. עד היום אני מקבל פניות מאנשים שרוצים לקבל את סידור הקיבוץ הדתי".

עוד דוגמאות לאמירות של הקיבוץ הדתי, לדבריו, הן "חדשנות בלימוד התורה, שהביאה להקמת שתי ישיבות הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע ובעין צורים".

הישיבה בעין צורים נסגרה לפני מספר שנים מסיבה כלכלית.

"בעיקר בגלל שלא הצלחנו להיכנס לשוק האמריקני, כי הם שמעו שאנחנו 'לא מספיק דתיים'. ומה לעשות, אי אפשר להחזיק ישיבה גבוהה בלי תרומות מחו"ל".

גם מסלול ה'שילוב' בישיבות הקיבוץ הדתי הוא בעיני ברוכי אמירה. "הוא דומה בעיקרון להסדר, אבל דורש שירות צבאי באורך מלא ולא מקוצר".

עקרון ה'חברה מעורבת לכתחילה', אומר ברוכי, הביא לשוויון לימוד התורה לנשים וכתוצאה מכך להקמת המדרשה לבנות בעין הנצי"ב, שבעקבותיה קמו מוסדות רבים ללימוד תורה לנשים. ואילו השאיפה להפיץ לימוד תורה בחוגים שאינם מקפידים על קיום תרי"ג, כגשר בין מעגלים שונים בחברה הישראלית, הביאה להקמת מרכז יעקב הרצוג.