לפני שאני נפרד מאהוד בנאי, אחרי שעות של שיחה מרתקת ובלתי אמצעית, הוא מסתכל לי עמוק בעיניים ומבקש שוב לדאוג לכך שהכתבה לא תהיה מתריסה או מעוררת מחלוקת.
"אני לא תמים, ברור לי שהעיתון שאתה כותב בו הוא ימני", הוא אומר, "חשוב לי לומר לקוראי העיתון שאין לי עניין לעורר מחלוקת. לפעמים אני קורא עליי טוקבקים משתלחים בסגנון 'השמאלני שעושה את עצמו דתי'. השאיפה שלי היא דיבור אמיתי מלב אל לב, דווקא בגלל שיש לי הערכה גדולה לציבור הזה. אם הבת שלי תגיד לי 'יצאתי לדייט עם בחור עם כיפה סרוגה' - אהיה מבסוט. אלה בדיוק החתנים שהייתי רוצה. אבל תמיד כשהנושא הפוליטי עולה - הוא מוציא קנאות וזעם. הגיע הזמן ללבן את זה. הרצון שלי הוא ליצור כאן גשר של דיבור, לא לעורר עוד מחלוקת".
קשה שלא להתרשם מכנות דבריו של בנאי. בכלל, קצת קשה שלא להתרשם ממנו באופן כללי. לפני שהגעתי הייתה לי בראש דמות של אדם שנזהר מכל חשיפה תקשורתית, כמעט בלתי מושג, כזה שמבין עד כמה שמו הוא מותג בעיני רבים. ידעתי שאמצא בפנים את הבן-אדם, אבל לא הערכתי כמה מהר זה יהיה. בנאי חף מכל גינונים, לא מתחמק גם משאלות קשות, ואת התדמית הבלתי-מושגת שלו הוא לא ממש מכיר, מסתבר. הוא מסתובב, מתערבב, נוגע בקהל, עונה למיילים שמגיעים אליו דרך האתר הרשמי, ובאמצע היום אפילו יוצא מהסטודיו בדרום תל אביב אל הפועלים בבתי המלאכה הסמוכים, סתם כדי לשבת ביחד ולדבר על החיים, בזמן שהם לא עסוקים בייצור נעליים.
ולמרות זאת, משהו בו נראה לי עדיין קצת חשאי. "בשנה האחרונה התראיינת הרבה, ועדיין יש לי תחושה שלא באמת מכירים אותך", אני מנסה לתפוס קצה חוט. בנאי מתבונן בי, שותק למשך כמה שניות ומשיב: "יופי, תודה לא-ל", הוא עונה וחיוך רחב מתפשט על שפתיו. "תראה, אני חושף את עצמי מאוד במה שאני כותב, בשירים ובספרים. בספרים אפילו יותר. ובטח במדור 'הדף הלבן' באתר שלי. עכשיו גם יש לי תכנית רדיו, 'זה המקום', בגלי צה"ל. אני מרגיש שזה מספיק. לא הכול צריך לדעת. יודעים עליי הרבה, אפילו יותר מדי".
"יכולתי להיות אנתרופולוג או בעל משתלה"
בנאי, שחוגג בימים אלה את יום הולדתו ה-60, הוא אחד היוצרים הבולטים והמוערכים ביותר במוזיקה הישראלית. מאחוריו כמות נאה של אלבומים מצליחים, עשרות להיטים, המון הערכה ובעיקר אותנטיות שקשה למצוא כמותה במקומות אחרים. אבל מי שמכיר יודע שבהתחלה לא כולם זיהו את הקסם. ספרו החדש, 'זה המקום', נפתח בסיפור משעשע על חיפוש הכיוון בשנות העשרים לחייו. הוא עבד כדוור, לא ממש מצא את עצמו, ובאחד הימים נתקל בבחורה שלמדה איתו בכיתה ופסעה ברחוב ביחד עם אמה. "מה אתה עושה בימים אלה?", שאלה-חקרה האם. "עובד ולומד", השיב. "נו, לפחות אתה לומד. מה אתה לומד?", שאלה אותו האם. "נהיגה", השיב בנאי המבויש והסתלק מיד מהמקום.
כשאני שואל אותו איפה נראה לו שהיה היום בלי ההצלחה, בנאי מפתיע ומתוודה שהוא חושב על זה לא מעט ביומיום. "כשאני עולה על במה ויש אלף איש בקהל, זה לא מצב מובן מאליו מבחינתי. העובדה שאני יכול לחיות ולהתפרנס ממוזיקה בכלל לא מובנת מאליה. בזמנו לא הייתי רחוק מוויתור על החלום הזה. איפה הייתי היום? אולי הייתי מין אנתרופולוג שחוקר כל מיני תרבויות נכחדות בכדור הארץ, או שהייתי פותח משתלה עם איזה חבר. או שהייתי גר בכפר, באיזה מושב נידח. יש כל מיני אפשרויות שהייתי חי איתן בשלום".
אם זה היה קורה כך, נראה לך שהיית חוזר בתשובה, או שזה קרה למעשה דרך המוזיקה?
"זה משהו מוזר, אבל למעשה חזרתי בתשובה עוד לפני הדיסק הראשון. בדיוק אתמול, בדרך להופעה, שמענו מוזיקה ברכב, באופן רנדומלי. בדרך כלל אנחנו לא שומעים את המוזיקה שלי, אבל פתאום יצא השיר הראשון שהוצאתי ב-82', 'א-יידישע ראסטמן'. אמרתי לנהג: 'תן שנייה לשמוע'. אז תראה, השיר מתחיל בקלרינט חסידי ומדבר לחלוטין על חזרה לשורשים היהודיים. זה שיר של בעל תשובה. בכלל, תמיד הייתי איש מאמין. לחשוב שאין בורא לעולם זה כמו לחשוב שאין יצרן למחשב שלי. אם תגיד למישהו שהאוטו שלו נוצר מאליו, הוא לא יקבל את זה. אבל להגיד שמערכת השמש נוצרה מעצמה - את זה הוא יקבל. בנעוריי כבר נמשכתי אל משוררים שדיברו על הדת, כמו זלדה, פנחס שדה ועוד. ההשתאות הזו סביב העולם ונוכחות הבורא הייתה קיימת תמיד. כנער קראתי אפילו את הברית החדשה. עניינה אותי האמונה האנושית, ובכלל דתות בכל המובנים.
"מתי התחלתי להבין שהאמת נמצאת ביהדות? בשנת 1980, שבה קרו לי כמה דברים לא קלים במקביל. הייתי על צומת דרכים בחיים, וחבר טוב שלי חזר בתשובה - אחד מהראשונים שהפכו לחסידי ברסלב בתקופה שאף אחד לא ידע מה זה. הוא הביא לי את 'ליקוטי מוהר"ן' ו'אות ברית'. באותה שנה פנחס שדה הוציא את 'תיקון הלב', ופתאום הייתה לי הרגשה שאם הוא גילה ואני גיליתי במקביל - משהו קורה פה. הלכתי בקיץ ליריד ספרים, ולא יודע איך, קניתי את 'ספר ההקדמות' של ר' יהודה אשלג, בעל הסולם. גם נסעתי למירון, להילולת ל"ג בעומר. גם שם הייתה לי איזושהי - לא אגיד את המילה הגבוהה הארה, אבל תובנה. כתוצאה מכל זה הקלטתי והוצאתי את 'א-יידישע ראסטמן'. השיר מאוד לא הצליח, והיחידי שהגיב לי לשיר היה זוהר ארגוב. אז בעצם התחיל תהליך התשובה מבחינתי".
בנאי החל לחבוש כובע כשהתאפשר, אך לא כיפה. הוא לא שמר שבת, ומסביר שבהתאם ל"וידעת היום" - הוא ידע. אבל בכל הנוגע ל"והשבות אל לבבך" - זה כבר לקח יותר מעשור. באותן שנים הוא מצא את עצמו קורא יותר ויותר ספרי קודש, זונח בהדרגה את ספרי החול ומגלה לדבריו עולם ומלואו. בנוסף לכך, אחיו הבכור אליהו חזר בתשובה, ואהוד, שתמיד הלך אחריו, הושפע גם עכשיו. הוא נמשך לגמרא, הבין שבלי התורה אין לעם ישראל זכות על ארץ ישראל, ויותר מזה - הפנים שאם רוצים לשמור את הזכות על הארץ במסגרת החוזה עם הקב"ה, עלינו לשמור את הסעיפים בפועל.
"זה היה רק מצד השכל", הוא אומר, ומספר על הסיבה האמיתית יותר שקידמה אותו בעולם התשובה. "מצד הלב, שנת 93' הייתה מהשנים הקשות ביותר עבורי. קרו לי דברים קשים ומוזרים בזה אחר זה - בעיות בריאות שפקדו אותי, את אשתי ואת הבת שלי; אבא שלי נפטר, הכלב שלי נדרס. הרגשתי שאני חשוף לגמרי, לא מוגן. חשתי שכל רוח רעה שעוברת מעל רמת גן נכנסת אליי הביתה. הבנתי שצריך לעשות מעשה כדי לשמור על הבית שלי, והדרך הברורה הייתה דרך היהדות ושמירת המצוות".
בנאי משתתק לפתע, חושב קצרות, וממשיך: "אולי אשמע קצת אזוטרי לקוראי 'בשבע', אבל שיהיה. אחרי שאבי יעקב נפטר אמרתי קדיש בשבעה, ואחרי זה הפסקתי. אחי קרא קדיש בקביעות, כמובן. הייתה לי הרגשה שזה בסדר, כאילו אחי 'קרבי' ואני לא, ומספיק שאחד מהמשפחה עושה את זה. בחודש השלישי לאבל חלמתי המון על אבא. באחת הפעמים הוא בא אליי בחלום, שילב את ידו בזרועי, ואני זוכר שניסיתי להחזיק אותו אבל הוא היה כמו ערפל, אד. ואז הוא אמר לי: 'בוא, הולכים'. שאלתי לאן, והוא אמר: 'להגיד יתגדל ויתקדש'. התעוררתי עם תחושה לא קלה. סיפרתי על זה לאשתי, והיא אמרה: 'אני חושבת שאתה צריך להגיד קדיש כל יום'. כך עשיתי. התחלתי ללכת לבית הכנסת בהתחלה בשבתות, ובהמשך גם בימי חול ככל שיכולתי. זה היה קטליזטור שהאיץ את התהליך. כשהגענו לפרשת השבוע שסגרה את שנת האבל, וראיתי שהפרשה מתחילה ב'ויחי יעקב', נזכרתי שלמדתי בגמרא במסכת תענית ש'יעקב לא מת'. ואבי, יעקב, נפטר הרי בדיוק בפרשה. הלב - לא השכל - קיבל מה שהיה צריך כדי להגיד 'זהו, אין לי מה לחכות'. זה נגע לי בנקודה הכי פנימית".
ובכל זאת, אני מנסה להתנסח בעדינות, יש בך שוני ברמה ההלכתית. לפי מבע פניו, בנאי הסכים ולא הסכים עם ההנחה. "תראה, באופן עקרוני אני כן הולך לפי שולחן ערוך. אני אורתודוקס, לא שום דבר אחר. יש נפילות, אבל אני כן משתדל לחיות לפי ההלכה. יש מקומות שבהם אני מצליח יותר או פחות, כמו כל אחד. מה שכן, לא התחרדתי, לא החלפתי את המוזיקה, את החברים או את העבודה. לא הרגשתי צורך בזה. התורה התווספה לחיים שלי, אבל לא גרמה לי לעשות מהפך טוטאלי. אני לא תופעה חריגה, בבית הכנסת שלי יש לא מעט אנשים כמוני, רק שהם לא מפורסמים. לבושים כרגיל, הולכים לעבודה והם שומרים תורה ומצוות. באיזשהו מקום אני לא שייך לשום מגזר, אבל באיזשהו מקום גם שייך לכל המגזרים. אני קשור לשתי ישיבות סופר-חרדיות - 'נתיבות עולם', ו'האר"י אשלג'. אני מרגיש נוח איתם והם איתי. עם העולם הדתי-לאומי זה סיפור מורכב יותר. הישיבה שאני לומד בה יום-יום היא ישיבת 'אש קודש' ברמת גן - סניף של ישיבת רמת גן הגדולה. אני קרוב לציבור הדתי-לאומי בקשר לחיבור עם המדינה והארץ, ובכך שהם אנשים שפתוחים יותר לתרבות. זה קהל מובהק שלי. מאז ומתמיד הם היו. אבל בנושאים מסוימים אני לא חושב כמוהם".
בוא נשים את האצבע על נקודות המחלוקת, בלי עיוותים וכותרות מתלהמות.
"בעיקר בנושא חזון ארץ ישראל השלמה. כאן אני חסיד של פרופ' לייבוביץ', שהשקפתו בנושא ידועה. לא אתבטא בקיצוניות כמותו, אבל בגדול טענתו צודקת. בניתי מיקס כזה, שבו אני לוקח מכל מקום את מה שאני מרגיש שהוא נכון ומתאים לי. אחת הבעיות שלי היא שכל צד פוסל את השני, וכל הזמן מנסים להגיד מה מבדיל בינינו. יש אנשים שאני לא חושב כמותם. האם זה אומר שצריך להחרים אותם, לנדות אותם? אני לא חושב ככה".
אבל בסופו של דבר יצאת מאוד שמאלן בריאיון שפורסם איתך בזמנו ב'7 לילות'.
"אני כבר מזמן לא מגדיר את עצמי כשייך לשמאל או לימין. אני חושב שעבר זמנן של ההגדרות האלה, אבל לצורך העניין, כן, הבעתי בריאיון הזה דעות שנחשבות שמאלניות. המשפט שקומם לא מעט, אבל אני עומד מאחוריו, נגע לכך שאני לא רואה ערך דתי בריבונות פוליטית על מערת המכפלה או הר הבית. זה יכול להיות ערך לאומי, אבל לתפוס את ארץ ישראל בכוח - זו לא הדרך לדעתי".
במילים אחרות, אתה מאמין בשלום אמיתי?
"כרגע לא. אני לא מדבר מבחינה לאומית או ביטחונית. אם מישהו יגיד 'אסור לסגת כי יהיו טילים בנתניה' - לא אענה. אני לא מתיימר להבין בזה. אני מדבר שוב על הערך הדתי של הדבר. הפיכה של יישוב ארץ ישראל בכל פינה שם, בתוך העם הפלשתיני, תוך פגיעה בזכויותיו, לערך דתי זה דבר שאני לא שלם איתו. מנגד, הציונות הדתית הפכה את זה לדגל הכי רם ונישא".
אז מהי הדרך הנכונה?
"רוח. 'לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי'. אם הנביא ירמיהו היה חי בתקופתנו - היו אומרים שהוא שמאלן, בוגד, עוכר ישראל. הוא אמר לצדקיהו: 'תיכנע לבבל, אחרת יהיה חורבן. אנחנו יותר נצחיים מהם, הם לא יישארו פה, אנחנו נישאר'. רבי יוחנן בן זכאי אמר: 'תוציאו אותי מירושלים הנצורה כדי לדבר עם האויב ולבקש את יבנה וחכמיה'. בעולם הזה הם היו מצטיירים כשמאלנים. אני חושב כמותם, אבל לא בשמאלנות האנטי-דתית והסוציאליסטית, כפי שהיא מוכרת כיום. אצלי השמאל לא כזה. מפתיע ומקומם אותי שהימין ניכס לעצמו את הדת היהודית. רבים חושבים שאם אתה שמאלן אולי אתה לא בדיוק דתי ואולי לא לומד מספיק תורה. אני מצטער לאכזב. באותה נשימה, בחיים לא החרמתי מתנחלים ולא נרתעתי מהופעות מעבר לקו הירוק. להפך, אני מחפש את הדיאלוג הזה. אני רואה בציבור הזה ציבור ערכי מאוד שיש לי איתו מחלוקת. הפלשתינים פחות מעניינים אותי כרגע, מעניין אותי לעשות שלום בתוכנו. אני גם לוקח בחשבון שאולי אני טועה. כל הגמרא מבוססת על מחלוקות לשם שמיים".
אז איפה נמצאים הקווים האדומים שלך?
"אני לא רוצה קשר עם תומכי יגאל עמיר וברוך גולדשטיין".
צילום: עלי גנדצ'י
שנתיים בתענית ynet
הסטודיו של בנאי נראה די תפור למידותיו. לא גדול מדי, לא קטן מדי. שוכן בתל אביב, אבל בתוך בניין תעשייתי אפור ענקי. מכיל ציוד סאונד מתקדם, אבל מה שבולט מולי הוא בעיקר מדף גדול של מאות קלטות אודיו ישנות. אני מצליח לצוד מתוכן בין השאר את REM, צלילי הכרם, זוהר ארגוב ועוד עשרות קלטות ריקות שהוקלטו בהן סקיצות ישנות של אהוד או ג'אמים עם חברים. מסביבנו מערכת תופים, קלידים, גיטרות, קלסרים וספרים. בנאי לא היה כאן תקופה ארוכה, אבל נראה שהוא כבר מרגיש בבית. בעיקר כשדלת הברזל הכבדה, שלפעמים נתקעת במקומה, מסכימה לזוז.
סדר היום שלו משתנה על פי עונת ההופעות, הוא מספר. בזמני הופעות היום והלילה מתהפכים לו. הוא חוזר מהופעות בשתיים בלילה, לא מצליח לישון, ואז אוכל, קורא ונרגע. בתקופות הפחות אינטנסיביות הוא מתחיל את היום בתפילה במניין בבית הכנסת השכונתי ב-7:15, הולך רגלית במשך חצי שעה לשיעור גמרא בישיבת אש קודש, וב-11:30 מתחיל את היום, שכולל בדרך כלל פגישות, כתיבה, נגינה, וגם עבודה על תכנית הרדיו בגלי צה"ל, שגוזלת ממנו לא מעט תשומת לב. בנוסף לכך הוא מקפיד לענות לאנשים שכותבים אליו דרך האתר הרשמי שלו. "אני מרגיש צורך ומחויבות לענות", הוא מסביר בפשטות, "אני לא יכול להשאיר ככה אדם באוויר שכותב לי, ולא לענות לו. בכלל, לתקשר עם אנשים זה דבר שאני אוהב".
במערכות תקשורת אתה נתפס כאדם בלתי מושג. כמעט לאף אחד אין טלפון שלך, והתחושה היא שיש מסביבך חומות מאוד גבוהות של ניהול.
"אני חייב להגן על עצמי, על הפרטיות ועל המשפחה שלי. אבל יש את חברת ההפקות, שם תמיד זמינים".
במסגרת הניתוק מהתקשורת, לא רק שהוא לא מופיע בה יותר מדי, אלא גם לא מכניס אותה הביתה. "אני בתענית ynet כבר שנתיים", הוא אומר בחיוך. "לפני שנתיים החלטתי לא להיכנס לשם יותר. זה כמו להכניס עיתון לבית, וכבר עשור שאני לא מכניס. באינטרנט אני משתמש בעיקר כשאני צריך דברים, למשל לחפש אינפורמציה או מוזיקה. אבל להיכנס לכל הפורטלים האלה - כמעט ולא. אני גם לא לוקח את עלוני השבת שיש בבית הכנסת. כבר אין לי בבית מקום לניירות".
את נושא התקשורת עוד אפשר להבין, אבל לחיות בלי מכשיר סלולרי זה צעד פחות מובן מאליו.
"האמת? בשנה שבה החזקתי מכשיר, הרגשתי שהוא מטגן לי את האוזן. הייתי יוצא עם כאבי ראש וצפצופים מהדבר הזה. אין בזה אמירה מיוחדת, אני פשוט לא באמת צריך. מסתדר בלי".
אז בנאי מסתדר היטב בלי ynet וסלולרי, אבל על דבר אחד הוא לא מוותר: על תפקידו כגבאי המסור בבית הכנסת השכונתי שלו. על הרבה דברים בריאיון הוא מדבר בשוויון נפש, אבל נדמה שלבית הכנסת שמורה אצלו פינה חמה במיוחד בלב. המקום אמנם פתוח רק בשבתות וחגים, אבל עדיין צריך לדאוג ללא מעט דברים: לניקיון המקום, לסעודה שלישית ולקידוש בשבת בבוקר ולנושאי תחזוקה שוטפים. "בהתחלה הייתה לי שם הרבה עבודה. הייתי צריך לבדוק את ספרי התורה, לשנות את הריהוט והריצוף", הוא מספר, "היום התפקיד הוא בעיקר לדאוג לדברים השוטפים, לעשות 'מי שבירך' לעולים לתורה, לאסוף את קופת בית הכנסת ולנהל את חשבון הבנק. בפורים ערכנו סעודה לשישים איש ודאגנו לקייטרינג".
אתה יכול להיות שם אהוד בנאי האמיתי, או שהיחס אליך הוא לא כמו לכל אדם רגיל?
"לגמרי. מי שבא לשם בגלל שאני אהוד בנאי – אני לא חושב שהוא החזיק מעמד. אנשים מתרגלים לנוכחות שלי, אין להם בעיה להתעצבן עליי או לבוא אליי בטענות. אני לא נתפס כסלב - המילה הדוחה הזו. לא הרגשתי שם כך".
איפה אתה כן מרגיש את זה?
"אני לא מרגיש את זה. ממש באמת".
גם לא על הבמה?
"תראה, על הבמה אני עושה את העבודה שלי. מבחינתי זה המקום הטבעי לשיר ולנגן. אז כן, יש את העניין המוזר הזה שיש לאנשים - למחוא כפיים. זה מצריך אותך לעבור שיעור בגאווה. אתה צריך לחשוב 'העברתי להם מוזיקה ושירים, ובגלל זה הם מוחאים כפיים. אם סתם הייתי עומד לבד בעצמי - הם לא היו מוחאים'. יש בזה לא מעט עבודה פנימית. יש כאן שיעור בענווה".
יש מקומות שבהם אתה כן נופל לאגו?
"בטח, זה מאבק בלתי פוסק. אני לא חסין ולא קיבלתי חיסון נגד המידה הזו. גם כשאומרים עליי שאני צנוע - אני לא מאמין לזה. זו האמת".
אז אתה לא צנוע?
בנאי פורץ בצחוק מתגלגל. "לא. תראה, אני כן עמך כזה. אני כאן בבניין ובהפסקה יושב עם האנשים שעושים נעליים, ואנחנו מסתלבטים ומתבדחים. בבית הכנסת אני אחד מהחבורה, ושומר על קשר עם כל החברים מבית הספר, מהתיכון ומתנועת הנוער. הם אומרים לי 'הפרסום לא שינה אותך'. אבל יחד עם זה, יש כל הזמן מאבק על שמירת המידות. אני מתאר לעצמי שזה קורה לכל אדם, בכל תחום".
אז בנאי נאבק במידות, אבל בחוג המשפחה הוא מקפיד שלא לשלב שום מאבק על רקע דתי. בזמנו הוא ואשתו השאירו את הבנות במסגרות חינוך חילוניות, והוא מסביר ש"אף פעם לא כפיתי על המשפחה את הדרך הדתית. אשתי והבת הבכורה בחרו בזה כמה שנים אחריי, ויש לי עוד שתי בנות שעדיין מחפשות את עצמן. אני מקווה שזה יקרה. וגם אם לא - אני מקבל אותן כמו שהן".
בדיעבד, יכול להיות שטעית שלא העברת אותן בזמנו למסגרות דתיות?
"הן כבר היו בבתי ספר לא דתיים כשעשינו את התהליך. לפעמים אני באמת שואל את עצמי אם זו לא הייתה טעות, כבר אז, להשאיר אותן באותם בתי ספר, ולא לדאוג שהן יקבלו חינוך בבית ספר ממלכתי דתי. ללא ספק, יכול להיות שהן הפסידו משהו, יכול להיות שאני הפסדתי. לפעמים אני חושב מה היה קורה אם הן היו הולכות לסניף בני עקיבא ולא לצופים. אבל העובדה היא שזה לא קרה, ואני מקווה עכשיו שכבחורות בוגרות הן יבחרו בדרך הזו".
להעלות את רמת התפילין
בכ"ג באדר הגיע לסופו אחד הקשרים המשמעותיות ביותר בחייו של בנאי, כשהרב מנחם פרומן זצ"ל הלך לעולמו. בנאי הופיע איתו לא מעט במהלך השנים, ובאותו יום ניגן ושר מעל קברו הטרי. "הפעם הראשונה שנפגשנו הייתה בחוץ לארץ, ב-99', בכנס יהדות שנערך בנוטינג היל", הוא נזכר. "הגעתי לשם להתפלל שחרית במניין, ומצאתי שם את הרב. הוא הסתכל עליי, חייך ואמר: 'אני צריך להעלות את הרמה של התפילין שלך'. הן כנראה היו למטה, יותר לכיוון המצח. הוא עשה את זה בחיוך ונועם. אולי במצב אחר ועם רב אחר הייתי נרתע, אבל הוא עשה את זה בכזו אהבה, ונקשרתי אליו. במהלך התפילה עצמה השתדלתי להיות קרוב אליו, לעקוב ולראות איך הוא מתפלל. בתפילת שמונה עשרה הייתה לי הרגשה שהוא לא רק מדבר עם הקב"ה אלא מתווכח איתו, לפי תנועות הידיים.
"מאותו יום נפשי נקשרה בנפשו. הוא הזמין אותי לחתונת בתו שולמית, ושם ראיתי נערי גבעות עם ציציות בחוץ וכיפות לבנות גדולות, לצד שיח'ים סוּפים - החסידים ואנשי השלום של האסלאם. לרב מנחם היה קשר מאוד עמוק עם הכת הסופית. כשעלה שם שייח' לבמה, בירך את הרב וכולם הריעו לו, זה היה כמו חזון אחרית הימים. אדם עם כאפייה מברך רב מתנחל? ואז הבנתי כמה הרב יודע להכיל את כולם. הוא לא מפחד מניגודים ומחלוקות. הוא לא מנסה רק לחפש את המשותף עם אחיו בני עמו, אלא עם האויב הכי מר - אחמד יאסין וערפאת. אף אחד לא ישב כמותו עם יאסין בתא שלו בכלא, עם טלית ותפילין, ושוחח איתו בארבע עיניים".
זה שהכוונה היו טובות, זה בטוח. השאלה היא האם היה בכלל עם מי לדבר.
"השאלה הזו מעניינת אותי פחות. וגם אותו, אני חושב. הוא הרגיש שעליו לנסות. אם זה יצליח או לא - זה כבר בידי הקב"ה. בוודאי שיש הרבה שאלות לשאול סביב דרכו של הרב, אבל מאוד הערכתי את האומץ שלו ואת היכולת לעשות מבלי לחשוב 'מה יגידו'".
יגידו לך: הכול תיאוריה, אבל זה חסר אחריות לסגת מכל המקומות ולצפות שהם יזרקו עלינו סוכריות. הם לא רוצים אותנו כאן בכלל, לא משנה מה נעשה.
"חזון ישעיהו, פרק א' - זה מציאותי? 'וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות... כי ביתי בית תפלה ייקרא לכל העמים' - זו התשובה שלי. היהדות עצמה לא מציאותית כביכול - 'בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים'. החזון של היהדות הולך מעבר למציאות. שוב, אני לא מדבר מבחינה פוליטית. אם יגידו שאסור לצאת מההתנחלויות כי זה מסכן את עם ישראל - אני לא מתווכח. אם חס ושלום יהיה מצב שיפנו מישהו - אתה חושב שאשמח? אני ממש לא אשמח. אלך לבכות עם האנשים שמפנים אותם. שבוע לפני ההתנתקות נסעתי לגוש קטיף והופעתי בהתנדבות. מה שכן, לא מציאותי לחשוב שנוכל להחזיק לעד ביהודה ושומרון. אני לא מאמין שיהיה מנהיג, ימני ככל שיהיה, שירצה לתת לתושבי האזורים האלה תעודת זהות כחולה וזכות בחירה".
להתאחד בלי לטייח
השנה האחרונה הייתה אחת הפוריות והמעניינות בקריירה של בנאי. הוא שחרר אלבום כפול, 'באופק אחר', שביצע "מסע בזמן אל השירים המוכרים" והעניק להם פרשנות מוזיקלית שונה מהמקור, בהפקתו המוזיקלית של עמי רייס. בנוסף לכך הוציא לאור את הספר 'זה המקום' (בהוצאת כתר), שכלל סיפורים המשלבים זכרונות ופרוזה. נשמע לכם כמו פאוזה של סיכום? ממש לא, לדברי בנאי.
"לא הייתה כאן החלטה לסכם או ליצור מן פאוזה. זה התחיל כשפנו אליי מפסטיבל הפסנתר וביקשו הפקה מיוחדת. יש לי קשר חברי ומוזיקלי עם עמי רייס מכנסיית השכל. פניתי אליו ואמרתי לו: 'בוא נעשה משהו ביחד לפסטיבל הפסנתר'. זה לא היה אמור להיות אלבום, אלא רק שתי הופעות. בחרנו 20 שירים והוא עשה להם עיבודים. התוצאה הייתה כל כך קסומה ומרגשת בעיניי, ונראה לי בזבוז לא להופיע עם זה מעבר לשתי ההופעות, ולא לתעד ולהקליט את זה. כל השילוב שקרה שם מדהים. עמי חידש את השירים באיזשהו מקום, וגם גרם לי לבוא ממקום אחר. תמיד באתי ממקום של רוק, גיטרות ותופים. פתאום נוצר כאן משהו אחר, שמאוד התאים לשירים".
וחוץ ממוזיקה, יש חלומות נוספים?
"כסופר אני רק חובב. לא יודע אם ייצא עוד ספר או לא. ואם ייצא - בטח ייקח עוד הרבה שנים. חוץ מזה אני אוהב קולנוע. יש לי לפעמים איזו מחשבה לעשות מין מסע דוקומנטרי אל המקומות שנותנים לי השראה; לצאת לאיזה מסע בארץ ישראל, ולעבור בתחנות ובעולמות שנחשבים כמנוגדים אבל הם כולם חלק מהעולם שלי. גם זה עוד יקרה, אני מקווה".
לקראת סיום גולשת השיחה למקומות רוחניים יותר, לקראת פסח - חג שבנאי קשור אליו במיוחד, ולא רק בגלל שבט"ו בניסן הוא חוגג את יום הולדתו. "זה לא סתם שהיציאה ממצרים משותפת לעם כולו, וכך גם מתן תורה. יש כאן שותפות וערבות הדדית", הוא אומר, "לא בודדים יצאו ממצרים וקיבלו את התורה, אלא העם כולו. למצוא מרכז פנימי שיאחד אותנו מבלי להפוך אותנו לאחידים זה דבר נזקק בזמננו, עם כל המחלוקות והפילוג.
"שמעתי פעם בספירת העומר שיעור מהרב דב ברקוביץ'. הוא העלה את השאלה: איך זה שתלמידי רבי עקיבא, שאמר ש'אהבת לרעך כמוך' זה כל התורה כולה, איך זה שדווקא הם לא נהגו כבוד איש ברעהו, ופרצה המגפה הנוראה? הוא העלה השערה שאולי הוויכוח הפוליטי לגבי מרד בר-כוכבא, האם הוא נכון או לא נכון, האם הוא יביא שחרור או חורבן, הוויכוח המר הזה נכנס לבית המדרש - וכאן לא נהגו כבוד איש ברעהו. בהתאמה לימינו, אני חושב שחשוב שנדבר, נלבן, נצרף, נתווכח - אבל מתוך כבוד הדדי ולמען אחיי ורעיי. רק ככה, בלי טיוח של השאלות הכואבות, נוכל לבנות לנו יבנה חדשה, מרכז רוחני שיאחד אותנו".