שופטי בג"ץ, יורם דנציגר, יצחק עמית וצבי זילברטל, דחו את עתירתו של אסיר נגד השימוש שעושה שירות בתי הסוהר במידע מודיעיני חסוי, אשר נאסף ע"י אגף המודיעין בשב"ס.
בעתירתו טען האסיר, כי אף ש"מידע מודיעיני כשלעצמו איננו מספיק לפי חוקי מדינת ישראל לבסס הרשעה", הרי שבישראל "מורשעים" אסירים על סמך מידע מודיעיני שגוי אשר נאסף על-ידי שירות בתי הסוהר ומוצג בדיונים שונים בעניינם, למשל, בענייני חופשות או שחרורים.
לאור זאת ביקש האסיר משופטי בג"ץ להורות לשב"ס להפסיק את השימוש במידעים מודיעיניים, ולהפעיל פיקוח חמור על המידעים המתקבלים בעניינם של אסירים.
השופט זילברטל ציין, כי "דין העתירה להידחות על הסף, בין היתר, בשל אופייה הכללי. העותר אינו פורש בעתירתו כל תשתית עובדתית באשר לטענותיו, וכידוע בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו דן בעתירות כלליות שאינן עוסקות באירוע קונקרטי או בהחלטה מסוימת שהתקבלה בפועל".
השופט ציין, כי "העותר מלין על כך שנעשה שימוש באותם "מידעים" לצורך קבלת החלטות שונות בעניינם של אסירים. יש להדגיש, כי בכל החלטה מינהלית קונקרטית המתקבלת בעניינו של העותר או של כל אסיר אחר, ממילא עומדת בפניהם האפשרות להשיג על אותה החלטה בדרך של עתירת אסיר".
לגופם של דברים קובע השופט זילברטל, כי " בבואו לקבל החלטות מינהליות בעניינם של אסירים, אין שירות בתי הסוהר, כרשות מינהלית, כפוף לכללי הראיות ה"רגילים" החלים בהליכים המתנהלים בבתי משפט, כי אם "'לכלל הראיה המינהלית', לפיו רשאית רשות מינהלית לקבל כל ראיה אשר אדם סביר היה רואה אותה כבעלת ערך הוכחתי והיה סומך עליה".