ליהיא לפיד, כן כן – האישה של..., אספה טורים מעשר השנים בהן פרסמה מדור שבועי קבוע, מדור שהוריד מעיניהן של נשים רבות דמעות, ומגבן של נשים רבות - משא כבד ומסכנות.
כישרון יש לליהיא לפיד וגם אג'נדה ברורה, וביחד היא מצליחה להחזיק ספר שלם שהוא אסופה של קטעים שהם תמיד רלוונטיים.
על הדיאטה שלא מצליחה, על הילד שמשגע אותך, על החברה הטובה שהתרחקה ממך או את ממנה. על הפעם ההיא שאיחרת לקחת את הילד מהגן, על הפעם שבה מיהרת לקחת אותו כשאת רצה לבושה בסמרטוטים עם ילד מנוזל על הידיים וגילית שהקדמת בחצי שעה, על הבעיות בעבודה ועל הקשר עם אמא שלך.
את רוב הקטעים את תזהי כמדוייקים לך או לחברה שלך (אלה הפחות מחמיאים, כמובן...) והכל מתוך אחוות המין הנשי.
לאורך הספר שזורות דעותיה הפמיניסטיות של ליהיא לפיד, המאמינה בזכויותיה של האישה, אך בשום אופן לא רדיקליות. היא שוב ושוב חוזרת לזכותה לטפל בילדיה ולגדל את משפחתה בלי להזניח אותם לטובת הקריירה, ההגשמה העצמית וחייה האישיים.
איך בדיוק? לאורך כל הספר מפציעים רגשי האשמה יחד עם הבירור החוזר – 'איך עושים את זה?'.
וכל זה לצד טיפים: איך פולניה והונגרי יכולים להתסדר (סטטוס קוו בעניין טעימה מהצלחת שלו), איך אנחנו יכולות (או לא) להימנע מלהיות כמו האימהות שלנו, למרות שהבטחנו לעצמנו שלא נהיה כאלה, דברים שכדאי לעשות באביב, או לפני שהילדים יגדלו ונצטער שהחמצנו.
הספר מלא בתיאורים משעשעים, צובטי לב וגם קיטשיים פה ושם, אך נדמה שהתובנה שהיא גם שם הספר "אני לא יכולה להיות תמיד נהדרת" היא לא רק וידוי, או השלמה עם המציאות, אלא שמחה גדולה על מה שאני כן.