תושבי יהודה ושומרון מכירים מקרוב כבר למעלה מ-25 שנה את הניסיון לפגוע בהם באמצעות מתקפת אבנים על רכבם.
בזמן שנמשך הדיון הסוער בקרב פרשנים פוליטיים ואנשי תקשורת על המשמעות הפוליטית של יידוי האבנים, בקרב תושבים שחוו מתקפת אבנים מהסוג הזה - האבן נחשבת נשק קטלני, פשוטו כמשמעו.
אחיקם סימן-טוב גר ביישוב עפרה, הממוקם על הציר בין ירושלים לשכם. אבן שנזרקה לכיוון רכב משפחתו לפני 23 שנה שינתה את חייו לתמיד.
בחודש מאי 1990, לאחר שהשתתפו בחגיגות יום ירושלים בבירה, עשתה משפחת סימן-טוב את דרכה חזרה הביתה לעפרה כשלפתע נחת מטר אבנים על מכוניתה. אבן אחת חדרה דרך חלון הרכב ופגעה בראשו של אחיקם, אז תינוק בן שבעה חודשים.
"זאת הייתה תקופה בה אי-אפשר היה לנסוע הביתה בלי לחטוף (אבנים)," נזכרת עדנה סימן-טוב, אימו של אחיקם בראיון לסוכנות תצפית. "המכונית של בעלי נפגעה שבוע קודם. זה היה שיא האינתיפאדה הראשונה. היה מסוכן מאוד לנסוע בכבישים וכולם התחילו למגן את הרכבים."
"אחיקם התחיל לבכות. לא היה פצע פתוח אבל ראשו התחיל להתנפח. כאשר הגענו הביתה, רחצנו אותו והסרנו את שברי הזכוכית ממנו," נזכרת סימן-טוב. בזמן המקרה נסעו במכונית עוד שלושה אחים.
היות שלא היו אמבולנסים פנויים, באותו לילה נאלצה משפחת סימן-טוב להסיע את אחיקם ברכבם חזרה לירושלים לבית החולים. במהלך הנסיעה איבד אחיקם הקטן את ההכרה.
"היה דימום פנימי רב והרופאים חששו שאחיקם לא ישרוד," סיפרה אמו.
למרות זאת אחיקם שרד, אך נגרם לו נזק מוחי קבוע כתוצאה מהאבן שמחצה את הגולגולת שלו, דבר שהוביל מאוחר יותר להתקפי אפילפסיה. כאשר התרופות הפסיקו להשפיע על ההתקפות, הוריו החלו לשקול את האופציה של טיפול כירורגי.
בעזרת בני משפחה וחברים יצרה משפחת סימן-טוב קשר עם המכון הנוירולוגי של מונטריאול שם, בגיל 16, עבר אחיקם ניתוח אשר גרם להפסקת התקפי האפילפסיה. היום אחיקם בן ה-23 מצליח לתפקד אך עדיין חש רגשות קשים.
"אינני יכול לקרוא או לכתוב, לעולם לא אוכל לשרת בצה"ל או להוציא רישיון נהיגה," הוא אומר בעצב. "תמיד אהיה תלוי באחרים שיעזרו לי לעשות אפילו דבר כל-כך פשוט כמו שליחת הודעת ס-מ-ס. יש ימים שבהם אני חושב, למה אני?"
אמו של אחיקם שומרת על האבן ששינתה את מסלול חייו של בנה ושל משפחתה. "תמיד האמנו שאבנים הן נשק ואנחנו סובלים מהאבן הזאת במשך עשורים," אומרת עדנה כאשר היא מחזיקה את האבן הענקית בידה. "בגלל הדבר הזה, שליש מהמוח של הבן שלי חסר, הוא צולע, הוא סובל מבעיות בגב, אין לו תחושה ביד ימין וכל צד ימין שלו חלש. אני לוקחת אותו לטיפול פיזיותרפיה שלוש פעמים בשבוע. כאשר הוא נולד, היו לי כל כך הרבה תקוות וציפיות בשבילו. היה לו כל כך הרבה פוטנציאל."
"זו טרגדיה מתמשכת לא רק עבור אחיקם אלא עבור כל המשפחה שלנו," מסכמת עדנה. אחותו הגדולה של אחיקם, יעל, מוסיפה, "כל המשפחה חיה בצל האבן הזאת. ילדותי השתנתה. אני חשה שבכלל לא הייתה לי ילדות."
למרות הכל, אחיקם שירת בשרות הלאומי, שנת עבודה בהתנדבות עבור המדינה, במהלכה, הוא מציין, רכש ביטחון עצמי כאשר טיפל בסוסים, פעילות שהוא ממשיך עד היום. בנוסף, הוא מרצה על חייו ועל החוויות שלו בפני אנשי משטרה, צה"ל וסטודנטים.
"אני מספר לקבוצות של אנשים איך אבן שנזרקת עליך יכולה להשפיע על חייך. אתה חייב להתייחס לאבן כאל כדור של רובה - אין הבדל בין שניהם," מדגיש אחיקם. "אני משתף אנשים בסיפור העגום הזה לא על מנת לזכות ברחמים אלא כדי לחשוף בפניהם את העובדות.
משפחת סימן-טוב, גרה בעופרה כבר 35 שנה ולהם נכדים שגם הם גרים בעפרה. "ללא משפחתי, לא הייתי שורד את הניסיון הקשה הזה. אבי, אמי, ואחיי עשו מעל ומעבר בכדי לתמוך בי," אומר אחיקם.
הדאגה היחידה הנוספת של עדנה היא שימצא אהבה. "אני רוצה שיהיה מאושר, שימצא חברה," היא אומרת.
המקרה המשמעותי האחרון של פציעת פעוטה כתוצאה מזריקת אבנים על ידי ערבים אירעה בחודש מרס 2013 בשומרון, סמוך לאריאל. ביום חמישי בלילה זרקו ערבים אבנים על רכב שבו נהגה אדווה ביטון,32, ופצעו קשה מאוד את אדל, בתה בת ה-3. שתי אחיותיה הגדולות של אדל, נפצעו באורח בינוני. אדל עדיין מחוסרת הכרה ונלחמת על חייה בבית החולים שניידר בפתח תקווה.
