פעמים רבות אני מטיילת בחלומותיי במסדרונות מרפאתי, ובעיני רוחי עולה דמותה של אחת המטופלות שלי שחשבתי עליה לאחרונה, או שדאגתי לה, או שמצבה העכשווי סיקרן אותי.
מדובר על אישה שלא ראיתיה זה עידן ועידנים (ובמקצוע שלי, מבין כל המקצועות הרפואיים, מותר לרופא לייחל בלב ולאחל בעל פה למטופלת שלו שנזכה להיפגש שוב בקרוב), ולמחרת, באורח פלא, אותה גברת מופיעה במרפאה! האם מדובר בכוחות כישוף? אני שואלת את האיש השכלתן שלי. והוא עונה לי בקורטוב זלזול: "אמנם מזה שנים אני טוען שאני חי עם מכשפה, אך בעניין זה הייתי מגדיר זאת יותר כתחושות בטן". כן, כמו שאומרים הצעירים, 'יש לי את זה', מין חוש שישי שמאפשר רובד של מסתורין שצובע את המציאות בצבעים מיוחדים. אמנם האיש אומר שיש אצלי גם לא מעט 'כוזב חיובי', אך אני מקבלת זאת בשלווה, כחלק מהעניין.
איך זה לחוש מעבר לאפרכסת הטלפון את צירי הלידה של בתי, ולנמנם קמעה, כדי להתעורר בדיוק ברגע שמגיח הנכד החדש לאוויר העולם ופוצח בבכי רם? ואם תשאלו: איזו אמא-סבתא זו, ועוד רופאת נשים, שחווה את הלידה של בתה האהובה דרך האפרכסת? שמא זו אמא שלבה קצת גס בלידות לאחר שבילתה כעשר שנים בחדרי לידה וחוותה אלפי לידות? אז זהו, שלא. אני עדיין מתרגשת עד דמעות מכל לידה, ומסתחררת ממש מהריח המשכר של חדר לידה, והמוזיקה האהובה עליי ביותר היא צלילי המוניטור העוברי. אך גודל האחריות, והקושי בצפייה מהצד כשבתי האהובה סובלת, שהרי 'תוסיף דעת תוסיף מכאוב', הם שגורמים לי להתמהמה ולהסתפק בחוויה של נוכחות וירטואלית בלידת בתי היולדת, גם אם זה גורם לחברותיי הרופאות להרים גבה.
תחושת בטן היא תחושה ממשית שנותנת את אותותיה בסריקות מוח שמבוצעות במעבדה. שני אזורים קשורים לשדר הזה: אזור קדמי בקליפת המוח שאחראי על קליטת רגשות שליליים וטיפול בהם, ואזור במוח האחורי, שמעבד את תחושות הבטן. אנחנו קולטות אירועים, תחושות, מחשבות ורגשות, ופועלות בהתאם.
אינטואיציה של רופא
ואכן, התפרסמו מחקרים על כך שגם רופאים קלינאים מדווחים על תחושות בטן, תחושה אינטואיטיבית ש'משהו לא בסדר' כשמדובר במחלה חמורה למשל, מבלי שהם יודעים להסביר זאת. מסקירת ספרות שיטתית שפורסמה לאחרונה, מתברר כי לתחושה זו קיים ערך אבחנתי גבוה יותר מזה של מרבית הסימנים והתסמינים, והיא מהווה מעין דגל אדום שמחייב את הצוות הרפואי לפקוח עין.
בבלגיה נעשה מחקר על מנת לאפיין את תחושות הבטן האלו בצורה יותר מדויקת. המחקר כלל ארבעת אלפים ילדים עד גיל שש עשרה שנבדקו במרפאה הראשונית. בכל מקרה צוין קיום או העדר תחושת בטן של הרופא המטפל, ונמצא שתחושת הבטן הזו של הרופא הייתה בעלת ספציפיות גבוהה יותר באבחון של מחלה חמורה מאשר הרושם הקליני היבש, וזאת ללא כל קשר עם הדרג המקצועי של הרופא. החוקרים סיכמו שרופאים מזכירים את תחושת הבטן בעבודתם כמושג חי וקיים ונושם, אך לא ממש מייחסים לה חשיבות פרקטית ויישומית. הם ממליצים לרופאים, במקרים כאלו, ליצור רשת ביטחון טיפולית כדי לא לפספס. למה הכוונה? קצת יותר הקשבה פנימית ויחס רציני יותר לתחושות הבטן.
ומהמשך המאמר ניתן להבין, שחשוב מאוד להאזין גם לקולות מבחוץ כדי להבין ללבו של המטופל ולדעת מה מעסיק אותו, כך שכאשר יש לו דאגה אמיתית נוכל לאתר אותה ולטפל בה כאילו היה זה צפצוף במכשיר המוניטור ביחידה לטיפול נמרץ. בנושא ההחייאה ידוע ומפורסם הביטוי 'שעת הזהב', השעה הראשונה מרגע הפציעה, שאם במהלכה נצליח לטפל בחולה באופן מיטבי, נשפר משמעותית את סיכוייו לשרוד. כלל זה נכון גם בעבודת המרפאה. בפגישה הראשונה במרפאה מול החולה, ואפילו בחמש הדקות הראשונות, נוצר רושם הדדי שיקבע בדרך כלל אם נצליח לתקשר זה עם זה, וכמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. אין לשכוח שבדרך כלל אנו פוגשים אנשים בזמן שהוא ממש לא הרגע הטוב שלהם. לכן חשוב לפתח את חוש השמיעה של מה שמעבר למילים – הסאבטקסט, ההקשר, ולהקשיב לקולות השונים מהפנים ומהחוץ, והעיקר - לא לשכוח את תחושות הבטן.
ויש כנראה תחושות בטן גם לארבה. לאחרונה, לקראת בואו של חג הפסח, קיבלנו פרומו בדמות פשיטת נחילי ארבה בדרום הארץ, כדי שניכנס לאווירה של סיפור עשר המכות ושעבוד מצרים. מה מופלאה עבודת הצוות של הארבה! בכל נחיל מיליוני חרקים, כל אחד מהם אינו אלא ג'וק קטן ובלתי מזיק, וכולם ביחד איום גלובלי כמעט, והכול בגלל התיאום המופלא שביניהם. מיליוני חרקים מתרוממים יחד, נוחתים יחד, אוכלים יחד, מתרבים יחד, ממש כדברי שלמה המלך: "מלך אין לארבה ויֵצא חוצץ כולו" (משלי ל, כז). איך זה קורה?
גם אצל הדבורים המצב דומה: מדובר על עבודת צוות מופלאה, מדהימה. כאן דווקא יש מלכה לדבורים, אבל מתברר שהמלכה הזו אינה אלא שפחה, מכונה להטלת ביצים, ואין לה שום פתחון פה בניהול הכוורת. ולהפך – ברגע שהיא מפסיקה להטיל ביצים היא מוצאת להורג, ותחי המלכה החדשה... מהו הגורם ההופך את רבבות הדבורים בכוורת למפעל ענק לדבש, כשלכל אחת תפקיד מיוחד שתפור דווקא עליה? האם גם כאן מדובר על מעין תחושות בטן? נפלאות הבורא...
למעשה אותו עיקרון פועל גם בגוף האדם: מיליארדי תאים בונים גוף מתפקד, בעל תאים מסוגים שונים ובעלי פעילויות שונות ומגוונות, ואיש לא מצא עדיין את המנגנון הגורם לכל המערכת הזאת להתפתח מההפריה ועד לגוף אדם בשל. האם גם לתאי הגזע הבסיסיים של גוף האדם יש תחושת בטן שגורמת להם להתמיין באופן מסוים ולהתהוות לתא מסוג זה או אחר? האם מדובר על כוח עליון, על ריבונו של עולם, שמתערב בצמיחתו של כל תא ותא, בפעילותה של כל דבורה, בהתנהגותו של כל פרט בנחיל הארבה, והוא גם שמחדיר בנו הרופאים את תחושות הבטן? לאלוקים פתרונים.