מחרים? הוקינג
מחרים? הוקינג פלאש 90

הגארדיאן הבריטי פרסם לאחרונה כי סטיבן הוקינג, הפיזיקאי המתוקשר, החליט להחרים את ועידת הנשיא שתתקיים בחודש הבא בירושלים. זאת במחאה על מדיניות ישראל כלפי הפלשתינים. בעקבות זאת הזדרז 'הארץ' למנות את "רשימת הידוענים הבריטים שסירבו להגיע לישראל": אלביס קוסטלו, רוג'ר ווטרס, בריאן אינו, אנני לנוקס ומייק לי (כולם, פרט לבמאי לי, מוזיקאים).

את ההשפעה המעשית של החרם האקדמי קשה לכמת, אבל משיחות עם אנשי אקדמיה בכירים אפשר להתרשם שהיקפה מצומצם, ואין היא פוגעת בשיתופי פעולה עם אוניברסיטאות מובילות, או בהענקת פרסים יוקרתיים לאנשי אקדמיה ישראלים. גם החרם התרבותי לא עושה רושם קטלני במיוחד, ודי להביט ברשימת האמנים ואנשי התרבות שהגיעו לכאן בשנים האחרונות כדי להיווכח בכך.

אבל הבעיה היא אחרת. במובנים מסוימים, החרם הוא סוג של טרור תרבותי. מטרתו אינה למנוע כל קשר בין ישראל לעולם, אלא ליצור דמורליזציה שתשפיע על דעת הקהל, שבתורה תלחץ על מקבלי ההחלטות. באותו אופן, ירי הטילים על ישראל מצפון ומדרום לא נועד כדי לחסל את כולנו (למרות שלו היו יכולים היו עושים זאת, כפי שהתוודה לאחרונה ג'יבריל רג'וב). לחמאס ולחיזבאללה ברור שמבחינה צבאית ירי הרקטות אינו אפקטיבי, אבל מטרתם העיקרית היא להפחיד ולייאש.

מכאן נגזר גם המענה. בחוץ: הסברה אפקטיבית ולחץ נגדי על כל מי ששוקל להחרים אותנו, כולל נקיטת צעדים משפטיים. בבית: הורדת מפלס החרדה. וכאן יש לתקשורת ולציבור שצורך אותה תפקיד מכריע. מדוע לסקר בצורה מזוכיסטית כל אמן חשוב, ולרוב לא ממש, שמסרב להופיע כאן? ולמה לראיין ידוענים שכן מגיעים ולשאול אותם בהיתממות על הלחצים שהיו נגד הביקור? לפעמים נדמה שכל ידוען שהקריירה שלו קצת מדשדשת מקבל מהסוכן המודאג שלו עצה: החרם את ישראל ותראה איזה יח"ץ תקבל אצלם.

יש אמנם עיתונאים רבים שמאמינים כי החרם הוא הדרך ל"סיום הכיבוש", אבל נדמה כי תוצאות מערכות הבחירות האחרונות הוכיחו שרוב הציבור כבר מזמן לא איתם. בעידן הניו-המדיה שבו גם המדיה הישנה הופכת להיות אינטראקטיבית, השפעתנו כצרכני תקשורת הולכת וגדלה. אם נקפיד להנמיך את להבות הפאניקה ולזכור שמארגני החרם, כמו עמיתיהם משגרי הקסאמים, שואבים עידוד בעיקר מהאפקט הפסיכולוגי של מעשיהם, המוטיבציה שלהם תרד פלאים.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו