אתיה דן. 49. תושבת ירושלים. אם ל-11 וסבתא ל-4. מנכ"לית מניפ"ה
התחלה: אדר תשכ"ד, פתח תקווה. האב, הרב אליהו אביחיל, מרצה במכללות וחוקר שנים רבות את מקום הימצאם של עשרת השבטים. הוא הביא להעלאתם של בני המנשה ושבט אינידאני-יהודי נוסף. "ראשו ורובו בנושא של קיבוץ גלויות". האם, רבקה, ניצולת שואה, שימשה מרצה באוניברסיטה, וכשיצאה לפנסיה הקימה מחלקה לסיפורי חיים של ניצולי שואה, ובכלל. שני ההורים יקירי ירושלים.
ירושלים: מגיל 6 ועד היום המגורים הם בבירה. הילדות עברה עליה ב'בית וגן' כולל טיולים בהר הרצל. "חוג צפרות בחמש בבוקר", אבל לא רק. הייתה גם ידיעה בעל פה של כל הרוגי 'דקר', ולמידה על חללי צה"ל המתווספים. שנייה מבין שישה ילדים, ב"משפחה רגילה לגמרי", שבה העזרה לאדם הקטן "טבועה ב-DNA". זה כולל שולחן שבת רחב, עולים חדשים שאומצו ואחות צעירה עם תסמונת דאון.
אתיה: הפסוק הרשמי הוא "קניתי איש את ה'''. משני הצדדים הייתה סבתא 'אתל' והשם 'אתיה' מנציח אותן. במהלך השנים היו יחסים מורכבים עם השם הזה. "כילדה שנאתי אותו, כמתבגרת הייתי גאה בו". יש עוד נשים שזהו שמן, "פעם הייתי סופרת אותן, היום כבר לא".
לימודים: ממ"ד 'נוה עציון' ואחר כך 'פלך', "תקופה יפהפייה" בתחילת כהונתה של אליס שלוי ש"היא מאוד פתוחה להכיל דעות שונות". בצוות היו גם הרב אלחנן סמט וגם הרב אליקים לבנון, ש"לימד אותי שיעור פרטי בכוזרי. החינוך הדמוקרטי היה נהדר, הייתה מועצת תלמידים פעילה, והייתה רמת לימודים ורמת התנדבות גבוהה". חברות רבות משם "מובילות דברים מיוחדים".
תנועת נוער: בני עקיבא 'בית וגן' ובצוות ההקמה של סניף 'הרובע' הנפרד. "זה היה תהליך נכון, כי פלח הולך ומתרחב של האוכלוסייה זקוק לזה". מצד שני, "אני נגד כפייה. יש לאפשר למי שרוצה, לפעול בדרך המתאימה לו". הערכים שנקנו בתנועה היו "הכל: הזהות החברתית והלאומית ופעילות למען החברה". תקופה מסוימת היא אף כתבה תכניות הדרכה לתנועה.
שירות לאומי: הקמת מדרשת הגולן יחד עם אברהם ליפשיץ, "אדם מופלא, שלמדתי ממנו הרבה מאוד". הייתה עבודה עם נוער חילוני מכל הארץ, כולל הדרכת טיולים. המשך השירות היה כקומונרית ב'רובע' בירושלים, כי תקופת הגולן נקטעה בשל הנישואין.
אקדמיה: נלמדו תואר ראשון ושני במכללת בית וגן ובטורו קולג' והייתה התמחות בתנ"ך, מחשבת ישראל היסטוריה ופדגוגיה. במהלך השנים הייתה הוראה במסגרות שונות, כולל מכללות להוראה, העברת שיעורים במדרשות ליהדות ועוד.
ועוד: היו גם לימודי עיצוב ואמנות ותקופה של עיצוב כובעים והעברת סדנאות בתחום. בשלב מסוים הייתה התחלה של לימודי דוקטורט בהיסטוריה, אך אלה הופסקו עם הכניסה ל'מניפ"ה'.
מניפ"ה: "הרגשנו שצורך השעה לעשות חשיבה אחרת בנושא חינוך. ראיתי שיותר ויותר בני נוער נשרו מבית הספר". באותה תקופה היא לימדה ב'תלפיות' ובמשך שנה וחצי נכתבה תכנית שמטרתה הכשרת סטאז'רים להוראה כך שייכנס למערכת החינוך ויעבדו "דווקא עם השוליים. באותה תקופה, לפני עשור היו הרבה נושרים".
הנושרים: במשך 4 שנים היא בילתה מדי יום חמישי "על פיצה" עם 60 בני נוער בכיכר ציון.
כיכר ציון: "הנוער הזה הוא לגמרי אנחנו, יש כאן בני אדם שזקוק להקשבה וזה צריך להיות ממקום מחבק, של אדם באשר הוא אדם. כולנו שווים בזה, כולנו עוברים תהליכים. זה חוצה שכבות ומגזרים".
הטו אוזן: "אם כולנו היינו מקשיבים לנוער ולא מייצרים פתרונות לפני הקשבה, אז לא היו בני נוער ברחובות. הנוער אומר המון דברים ולא מקשיבים לו. כל ילד רוצה לצאת מאיפה שהוא נמצא והוא גם יודע איך. כיכר ציון היא חדר מיון. מניפ"ה היא בניית תכנית אינטנסיבית במחלקות".
המחלקות: מי שאישר את התכנית הכתובה היה משרד החינוך, ש"אנו רואים בו משרד שמחנך ומתייחס למכלול הצרכים והכישורים של הילד. אם הוא פגוע או רעב - לא ננשיר אותו. קודם נטפל בבעיות". בתחילה זו לא הייתה עמותה אלא ועדת היגוי בראשות חיים הלפרין, בכיר במשרד החינוך, תוך תמיכה של בכירים במגזר הדתי. "הייתה התגייסות של המגזר לפתור בעייה אקוטית".
אקוטית: אחרי האינתיפאדה השנייה ופיגועים רבים ואחר כך בעקבות ההתנתקות, היו איזורים רבים שנדרשה בהם עזרה. "עברנו בנוה דקלים, גוש עציון ובשומרון, מטה בנימין ובתיכונים מקיפים". למעלה מ-6000 בני נוער עברו דרכם. "ראינו בהם נוער במשבר ולא סוג ב'. הרעיון הוא בניית כיתת 'מניפה' בבית ספר נורמטיבי".
כיתה: "מניפה החזירה את המחנך לכיתה". המחנך מקבל 20?30 שעות בכיתה, שלא כנהוג בתיכונים היום. המחנך מפתח מודל לכל ילד, תיק לימודי וטיפולי שהילד שותף בבנייתו ופעילויות לא פורמליות. "לקחתי מפלך הרבה ערכים דמוקרטיים. הילד בונה גבולות פנימיים, ואם זה מצליח זה לכל החיים".
מצליח: "התוצאות ניכרות בשירות לאומי, בצבא באקדמיה ובמדדים אובייקטביים. אנחנו מלווים על ידי המרכז למדידה ולהערכה של משרד החינוך". הכיתה יושבת בתוך בית הספר, מונעת את נשירת התלמידים ומביאה גם ילדים מהרחוב. הסטאז'ר לומד מיד להעביר בגרויות ברמה גבוהה, לקרוא אבחונים ולסייע בקשיי למידה.
שעות טיפול: "ילד פגוע לא יכול ללמוד והפגיעות הולכת וגדלה בכל תחומי החיים". משרד החינוך הופך להיות יותר מכיל "ומוכרחים לייצר פתרונות טיפוליים אמיתיים לילדים בתוך בית הספר. צריך לגרום לילדים לעבור תהליכים וזה לא פשוט".
לא פשוט: היום מניפ"ה היא עמותה המטפלת בכ?1000 ילדים. "84 אלף ילדים רשומים כנושרים, והמספרים מדברים על כך שעל כל רשום, שניים לא רשומים". התחושה היא שהנושא הוא אקוטי ולא נעשה בו די. "דרוש טיפול שורש". במהלך השנים הייתה התרחבות לכלל התלמידים, כולל ערבים ודרוזים "אין סיבה שלא נמנע את העבריינות והאלימות מהם. זה לא קשור בכלל לצדדים לאומיים".
המטרה - התאיינות: "ההצלחה של מניפ"ה – כשהיא מתכלה, כשהמוסד מטמיע את הערכים של התייחסות פרטנית, מורה כמחנך, אדם אוהב ומוביל שינוי, ועטיפה טיפולית". יש בתי ספר שהופכים להיות מניפ"ה.
תודה גדולה: "חייבת להגיד לנורית פוקס" מבעלי חברת 'פוקס', "שמחזיקה את התכנית של 'מניפ"ה בעיר לוד, שם אנחנו מחזיקים ילדים שאין להם מיטה ואוכל בבית". מניפ"ה פועלת גם בתיכון בעיר, גם בהפעלת אולפן וחוגים לאימהות בשכונה קשה וגם בית חם לנערות. "אנחנו מטפלים שם בלמעלה מ-200 בני נוער והמספר רק הולך וגדל".
בהקמה: מרכז פוסט אישפוזי לנערות דתיות, שעברו "סוג של אישפוז" בתחום הנפש. "יש הרבה בני נוער מנותקים, שכשהם מסיימים את הטיפול אין להם לאן ללכת". המרכז הוא לימודי וטיפולי, ומהווה פיילוט ניסויי.
אם זה לא היה המסלול: "משהו בכיוון של חיים שקטים בכפר ירוק ופסטורלי". קשה לדמיין.
ובמגרש הביתי:
בוקר טוב: הקימה היא ב-6:00, וראשית הבוקר היא סביב הילדים הקטנים שצריך לקחת אותם לבית הספר ולגן. ההתארגנות והשליחה שלהם למוסדות הלימוד הן זמן לשיחה משותפת. ויש גם זמן לתפילה, כוס קפה וחשיבה. ואז לעבודה.
עיתים לתורה: בתקופות שהייתה הוראה במסגרות שונות היה גם לימוד עצמי רב. היום יש השתדלות רבה ללמוד, אם כי הלמידה היא פחותה.
שבת: "כשיש 11 ילדים, שולחן שבת יכול לכלול 20 איש כשכולם רק מבני המשפחה". שולחן כזה הוא של "כיף חיים, שיחות ודיאלוגים ושירים שמשתנים בהתאם לגילאי הילדים". שבת בעיר העתיקה בכלל היא "חוויה שלא מתרגלים אליה". הילדים מתפללים ב'כותל הקטן' עם 'בני עקיבא', ההורים ב'אוהל יצחק' ש"בתוככי העיר העתיקה" והמון יהודים מכל העולם מסתובבים ברחובות.
אוכל: תפוחי עץ מזן 'פינק ליידי'. "אני הולכת כל יום לעבודה עם שני תפוחים טובים".
אחזקת הבית: "לא עוזרים לי. כולם שותפים. כולם מבשלים, כולם מנקים. אני אף פעם לא מבקשת שיעזרו לי, אולי פה ושם אני מזכירה שכולנו יחד שותפים". בעשייה הזאת כלולים גם הצעירים שבמשפחה.
פחד: הרצון הוא "להזדקן בכבוד", בלי מחלות וללא תלות.
דמות מופת: הרב קוק. "מכל הבחינות".
פנאי: מציירת, גם נופים, ובשנה האחרונה היא החלה לצייר גם בשמן. ויש גם כתיבה.
משאלה: "לראות שכל עם ישראל נמצא פה, בשלום ובשלווה בלי אויבים ובלי עוינות בין היהודים, ולראות את כל ילדיי מאושרים".
כשתהיי גדולה: התכנית היא "לצייר ולכתוב ולהיות בבית ולטפל בכל החמולה", וגם "ללמוד הרבה. זה אולי התחביב הכי גדול שלי".