יום עיון לקראת גיוס בישיבת ההסדר במודיעין
יום עיון לקראת גיוס בישיבת ההסדר במודיעיןיוני קמפינסקי

אחת הבעיות הקשות ביותר של החברה הדתית-לאומית היא תופעת ה"דתיים של שבת". אין מי שלא מכיר את התופעה, שזכתה לשמות ולכינויים שונים דוגמת "דתי-לייט" דתל"פ וכדומה.

הכוונה היא לאנשים המזוהים חברתית כדתיים, אולם הדת תופסת בחייהם מקום שהוא פולקלוריסטי בעיקרו. עצם הקיום של התנהלות דתית שכזו הוא בלתי נמנע, כל חברה מורכבת מקשת רחבה של תפיסות והתנהגויות והחברה הדתית לאומית איננה שונה בכך מכל חברה אחרת. השאלה הגדולה היא מה רוחב והיקף התופעה, ומה הוא מעיד על הציבור כולו.

המוקד של התופעה נעוץ בנקודה אחת, החיבור הציבורי לתורה וללימוד תורה. למרות הדיבורים החוזרים ונשמעים בקירבנו על חשיבות לימוד התורה, לא ניתן להכחיש כי בשדרות הרחבות של הציבור הדתי לאומי החיבור העמוק לתורה לוקה בחסר. צאו בשעת אחר הצהריים של שבת קודש לבתי הכנסת בכל ישוב חרדי ותבינו מייד על מה אני מדבר. אברכים ובעלי בתים משקיעים את שעותיה הספורות של השבת בלימוד תורה בעומק וברוחב. התופעה הזו קיימת בציבור הדתי לאומי אך במידה מועטה בהרבה.

החיבור הציבורי לתורה צריך היה להיות עמוד השדרה של הציבור הדתי לאומי והוא אכן עמוד השדרה שלו, אולם חוזקו של עמוד השדרה הזה איננו מרשים בלשון המעטה. אחד הגורמים שמייצבים יותר מכל גורם את החיבור הציבורי לתורה הוא עוצמת החיבור בין הציבור ובין לומדי התורה ה"מקצועיים".

בציבור החרדי זו כלל איננה שאלה. למעלה מ-75 אחוזים מהגברים בחברה החרדית למדו למעלה מ-7 שנים בישיבה במהלך חייהם הבוגרים (מעל גיל 18). הם מחוברים חיבור עמוק לישיבה שהיא בית גידולם, לראשי הישבה ובכלל לעולם של תורה, גם אם וכאשר הם יוצאים לחיי המעשה.

בציבור הדתי לאומי לעומת זאת המצב מורכב יותר. כשני שליש מבוגרי מסודות החינוך הדתיים לאומיים כלל לא ילמדו במסגרת לימוד תורנית-ישיבתית יותר מכמה חודשים ספורים. חלק נוסף ילמד כשנה עד שנתיים במכינה קדם צבאית ולאחריה יצא לשירות צבאי של שלוש שנים שבמקרים רבים ינתק את הקשר העמוק בינו ובין המכינה שבה צמח מבחינה תורנית. למעשה אותו חלק מהציבור שיצא לחיים מתוך עולם של תורה הוא מצומצם למדי וכולל את בני הישיבות הגבוהות ותלמידי ההסדר. תלמידים אלו סופגים בשנות הישיבה את החיבור לעולמה של תורה, ולכל חודש יש משמעות כשזמן הלימוד ממילא איננו ארוך כל כך, כשלוש שנים וחצי בלבד.

החיבור של הציבור הדתי-לאומי לעולמו הרוחני העצמי, התורה, עלול במקרה כזה לספוג מכה אנושה. את התוצאות ניתן יהיה לראות לא מייד, אולם בתוך עשור כבר כולם יראו ויבינו את המחיר, גם אלו שישמחו על השינוי ויראו בו ברכה ולא מחיר.

למרות זאת, יתכן שהארכת השירות של בני ישיבות ההסדר היא בלתי נמנעת, כתוצאה מה"עליהום" הציבורי שנוצר. העובדה שערכה של תורה ירד בעיניו של הציבור הכללי בישראל ואפילו בעיני הציבור הדתי-לאומי עצמו גורמת לכך שלא ניתן יהיה להמשיך במתכונת השירות הנוכחית עוד שנים רבות. תוך כמה שנים חיילי ה"הסדר" יצטרכו לשרת שנתייים מלאות ויתכן שבהמשך אף יותר מכך.

למצב זה צריך להיערך כבר כעת ולחשוב על פתרונות יצירתיים אשר יתנו מענה לסוגייה זו. ניסיון אחד שכבר נעשה הוא מסלול ה"ששסדר", מסלול הסדר יחודי הכולל ארבע שנות ישיבה ושתי שנות שירות צבאי. במסלול זה לומדים קצת יותר ומשרתים קצת יותר, וכל הצדדים "מרוצים". צריך לבדוק כיצד פועל כיום המסלול הזה ולהתאים אותו כך שיוכל לכלול ישיבות רבות יותר, במיוחד כאלו שכבר כיום חלק גדול מתלמידיהם ממשיך ללמוד בהן גם בשנה ו'.

בנוסף צריך לעודד ולהרחיב מאוד את נושא בתי המדרש במוסדות האקדמיים, להפנות לבתי המדרש האלו כוחות משמעותיים וליצור במקומות הללו אווירה ישיבתית משמעותית ככל שניתן. צריך לגרום לכך שבוגר ישיבה יחוש שההצטרפות לבית מדרש שכזה היא נורמה בסיסית עבור מי שהולך ללמוד לימודים אקדמיים. יתכן שצריך לבנות זאת כך שכל ישיבה או קבוצת ישיבות (בהתאם לגודל הבישיבות ולגודל המוסד האקדמי) "יאמצו" מוסד אקדמי, יקימו את בית המדרש הצמוד אליו ויהוו את הגב התורני והרוחני שלו.

את הצעדים הללו צריך לעשות כבר כעת, כשהארכת השירות של בני ישיבות ההסדר היא עדיין מינורית, וזאת על מנת לקדם את פני ההתפתחויות שתבואנה בעוד שנים ספורות. כל עיכוב בתחילת הפעולה בכיוון הזה עלול להיות בכייה לדורות.