ההצגה חדשה "אדם לא מת סתם", העולה בימים אלה על בימת התיאטרון הלאומי הבימה על פי סיפורי דבורה בארון, הינה עיבוד לארבעה סיפורים קצרים של דבורה בארון: גרעינים, זיווה, שפרה ופראדל.
מי שטייל בשנים האחרונות בבית העלמין הישן של תל אביב שברחוב טרומפלדור בתל אביב, לא יכול היה שלא לראות בשורות האחוריות את המצבה של אחת הדמויות הספרותיות המופלאות, הסופרת דבורה בארון (1956-1887).
היא נולדה בעיירה אוזדה, פלך מינסק שברוסיה הלבנה. אביה היה רב העיירה, הרב שבתאי אליעזר בארון, שנחשב לעילוי בתחום לימודי ההלכה והעניק לה חינוך תורני.
כבר בהיותה בת 17 ב-1902 התפרסם סיפורה הראשון ב"המליץ". ב-1903 עזבה את העיירה בעקבות אחיה הנערץ בנימין, וגרה עמו במינסק ובקובנה. יותר משמונים סיפורים וספרים היא כתבה וכל אחד מהם קשור בדרך זו ואחרת לחייה.
כאשר התפרסם סיפורה הראשון ב"המליץ" המשורר חיים ברנר כתב לה : "יודעת את לכתוב אחותי". דבורה, קיבלה תעודת הוראה מן הגימנסיה במריאמפול, התפרנסה מהוראת עברית והייתה מדריכת-נוער ציוני בעיר זו. בדצמבר 1910 עלתה לישראל והתיישבה בנווה צדק.
התחילה לעבוד במערכת הפועל הצעיר ביפו ונעשתה לעורכת המדור הספרותי שלו. ב-1911 נשאה ליוסף אהרונביץ ממנהיגי מפלגת הפועל הצעיר ועורך ביטאונה. ב-1914 נולדה בתה ציפורה. ב-1915 הוגלתה המשפחה לאלכסנדריה שבמצרים. לאחר מספר שנים חזרו לארץ
ישראל והתיישבו בתל אביב. בני הזוג חזרו לערוך את "הפועל הצעיר" והשתתפו בייסוד כתב העת "מעברות". ב-1922 התפטרו מעריכת "הפועל הצעיר", אהרונוביץ התמנה למנהל בנק ודבורה הסתגרה מאז בביתה עד סוף ימיה ועסקה בכתיבת סיפוריה. היא זכתה בפרס "ביאליק בפרס רופין, בפרס ברנר. ב-1956 נפטרה בתל אביב ונקברה כאמור בבית הקברות הישן.
למה כל הסיפור הארוך? כי רק כך מיטיבים להכיר את דמות ספריה, סיפוריה ואורח החיים שמסביב.
הבימוי גאוני. כל אחד מהשחקנים הוא גם התפאורה, כל אחת מהדמויות היא חלק מנוף המקום. המחזה מתרחש בשכונת הגיא, היא שכונת העניים של עיירה קטנה ונידחת ברוסיה הלבנה. יאשק, בחור צעיר וחולני, בעל מודעות פוליטית, מנסה לשפר את תנאי העבודה של הפועלים בבית החרושת בעיירה ומתייצב כנגד מנהל בית החרושת. ריזל, המינקת בביתו, עובדת מבוקר עד ליל ומייחלת להתאחד עם בתה הקטנה, פראדל ממתינה לבעלה שישוב מעסקיו, ובתוך כל אלו מתרוצצת לה הכלבה זיווה (עבודה נפלאה של עופר עמרם בהדרכת כלבים ועוד יותר של זיוה) בין סמטאותיה של העיירה ומחפשת את גבירתה שנעלמה.
הצגה יפה, נקיה, חכמה ומלאת חן. אפילו האולם הקטן בהבימה צר מלהכיל את כל המחמאות.