אינתיפאדה בחסות הרשות

מאחורי הטרור בכבישי יו"ש עומדת ידה המכוונת והמעודדת של הרשות הפלשתינית. דו"ח מודיעיני חדש חושף את שיטות הפעולה.

חגי הוברמן , כ"א בסיון תשע"ג

ערבי מיידה אבנים
ערבי מיידה אבנים
פלאש 90

בסוף השבוע שעבר התראיין קצין אג”ם של אוגדת איו”ש, סא”ל עמית ימין, לאתר האינטרנט של דובר צה”ל.

ימין סקר את המציאות הביטחונית בשטחי יהודה ושומרון, ואמר בין היתר כי “לרשות הפלשתינית יש אינטרס לייצר שקט בגזרה ולהיות בשליטה מירבית. אנו ממשיכים להיתקל בהפרות הסדר הקבועות במוקדים מסוימים בימי שישי ובזריקות אבנים, אך ניכרת ירידה מהתקופה שלפני חג הפסח. המצב אמנם לא חזר לקדמותו, לימים שלפני מבצע 'עמוד ענן', אך הוא טוב יותר מהמצב בו היינו לפני שלושה חודשים”.  

שתי עובדות שציין סא"ל ימין עוררו תמיהה. הראשונה היא הקביעה כי "ניכרת ירידה מהתקופה שלפני חג הפסח". נתוני השב”כ, המתפרסמים מדי חודש, מציגים תמונה שונה. הם מלמדים על יציבות במספר הפיגועים הגבוה ביו”ש בארבעת החודשים האחרונים. על פי נתונים אלו, בחודש פברואר הייתה עלייה משמעותית בפיגועי השלכת בקבוקי תבערה, לעומת חודש ינואר: 100 פיגועים, לעומת 56 בחודש ינואר, מתוכם 84 פיגועי השלכת בקבוקי תבערה. בירושלים היו בפברואר 38 פיגועים, לעומת 27 בינואר, מתוכם 35 השלכת בקבוקי תבערה. בחודש מרץ נשמרה ביו”ש רמה דומה של פיגועים: 101 פיגועים, לעומת 100 בפברואר. בחודש אפריל הייתה אמנם ירידה במספר הפיגועים ביו"ש, אך זו הייתה מינורית בלבד: 90 פיגועים, לעומת 101 במרץ.

תמיכה פומבית באלימות

הקביעה התמוהה השנייה של הקצין הבכיר היא ש“לרשות הפלשתינית יש אינטרס לייצר שקט בגזרה ולהיות בשליטה מירבית". מחקר חדש של מרכז המידע למודיעין ולטרור שפורסם לפני כשבועיים מציג תמונה שונה לחלוטין. הוא קובע במפורש כי "הרשות הפלשתינית תומכת בפומבי באלימות המתבצעת באופן שיטתי במסגרת 'ההתנגדות העממית'", כלומר: יידויי אבנים ובקבוקי תבערה, ללא פיגועי התאבדות.

על פי המחקר, תפיסת "ההתנגדות העממית" התגבשה בשנות הסכסוך הישראלי-פלשתיני, ואומצה בוועידה השישית של תנועת הפתח' שהתקיימה בקיץ תשנ"ט. תפיסה זו הפכה למרכיב מרכזי במדיניות הרשות הפלשתינית, אשר עושה בה שימוש לקידום מגוון האינטרסים שלה מול ישראל, הזירה הבינלאומית והזירה הפנים-פלשתינית. ביהודה ושומרון היא מיושמת על ידי הרשות הפלשתינית והפתח', ומשולבת במאבק המדיני, הכלכלי, ההסברתי והמשפטי, שמנהלת הרשות הפלשתינית נגד ישראל.

גורמים צבאיים מדגישים כי ההתנגדות העממית אינה מחאה שקטה ונטולת אלימות כפי שטוענת הרשות הפלשתינית. ההתנגדות העממית משמעותה שימוש מאסיבי באלימות המתבצעת באמצעי לחימה קרים, בדגש על יידוי תכוף של אבנים והשלכת בקבוקי תבערה, וביצוע ספוראדי של סוגי פיגועים אחרים, כגון דקירה או דריסה. השימוש באמצעי לחימה קרים נגד כוחות הביטחון ואזרחים ישראלים תפס בשנים האחרונות את המקום המרכזי בנפח האלימות ביהודה ושומרון. לעומת זאת, נרשמה ירידה משמעותית בנפח הפעילות המזוינת בנשק חם. באירועי ההתנגדות העממית משתתפים במרבית המקרים עשרות עד מאות בני אדם. אלא שגם סוג זה של פיגועים גורם מדי פעם להרוגים ופצועים, הן בקרב אזרחים וחיילים ישראלים והן בקרב מחוללי האלימות בצד הפלשתיני.

בראיית הרשות הפלשתינית והפתח', קובע מרכז המידע למודיעין ולטרור, יישום תפיסת ההתנגדות העממית יוצר מתח תמידי, מבוקר ונשלט, ביחסי הפלשתינים עם ישראל. באמצעותו יכולה הרשות להפעיל לחצים על ישראל בהיקף ובמינון התואמים את ההתפתחויות בתהליך המדיני, והם נתפסים כלגיטימיים על ידי הקהילה הבינלאומית. במקביל, באמצעות ההתנגדות העממית מציבים הרשות הפלשתינית והפתח' בזירה הפנים-פלשתינית חלופה לתפיסת ההתנגדות המזוינת של חמאס, של פיגועי התאבדות וירי רקטות. בראיית הרשות הפלשתינית והפתח', התנגדות זו אינה מועילה לשלב הנוכחי של המאבק הפלשתיני נגד ישראל.

כאן באה לידי ביטוי הצביעות של הרשות הפלשתינית, אשר מקוממת את הצמרת המדינית בישראל. הרשות הפלשתינית תומכת בפומבי באלימות המתבצעת באופן שיטתי במסגרת ההתנגדות העממית. היא מעניקה סיוע כספי ולוגיסטי באופן ישיר ועקיף לגופים המניעים את ההתנגדות העממית. מנגנוני הביטחון של הרשות, קובע המחקר המודיעיני, נמנעים מלנקוט צעדי סיכול אפקטיביים נגד השימוש בכלי נשק קרים כפי שהם נוקטים נגד הפעילות החמושה, הגם שהם פועלים להכלת החיכוכים האלימים ולשימור השליטה עליהם.

בזירה הבינלאומית הרשות הפלשתינית נותנת לגיטימציה מלאה להתנגדות העממית. למרות האלימות הרבה המופעלת במסגרתה, ולמרות שהיא גורמת לנפגעים כמו הרצח של אביתר בורובסקי הי"ד, מוצגת ההתנגדות העממית על ידי הרשות הפלשתינית כהתנגדות המתבצעת בדרכי שלום. היא מכונה על ידי הרשות הפלשתינית והפתח' בשם מקאומה סלמיה (התנגדות בדרכי שלום, קרי התנגדות בלתי אלימה) או מקאומה ע'יר מסלחה (התנגדות בלתי חמושה), וככזאת היא משווקת לקהילה הבינלאומית.

מנתוני מערכת הביטחון עולה שהשימוש בכלי נשק קרים גרם בשנה האחרונה לרצח של שני אזרחים ישראלים ביהודה ושומרון, בפיגוע דריסה ופיגוע דקירה. בשנה שעברה נפצעו 35 אזרחים ישראליים, למעלה ממחציתם בשל השלכת בקבוקי תבערה ויידויי אבנים. מנגד, היקף הפיגועים שבהם נעשה שימוש בנשק חם נותר בשנה שעברה נמוך יחסית, על אף מאמצי חמאס וארגוני טרור נוספים לעודד פיגועים כאלו ביהודה ושומרון (6.4% מכלל הפיגועים).

לא שוללים מאבק מזוין

הרשות הפלשתינית, מתוך האינטרסים שלה, מתנגדת לשימוש בכלי נשק חמים ולהפיכת ההתנגדות העממית למאבק צבאי מזוין עם ישראל. הרשות ומנגנוני הביטחון הפלשתיניים אוכפים עמדתם זאת על חמאס ועל שאר ארגוני הטרור באמצעות פעילות סיכולית מתמשכת וממשיכים בשיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל, חרף הביקורת הקשה מצד חמאס. עם זאת, במישור העקרוני הרשות הפלשתינית והפתח' אינם פוסלים את תפיסת המאבק המזוין: במצע של תנועת הפתח' מקיץ תשנ"ט נאמר כי תפיסת המאבק המזוין נותרה בגדר חלופה אפשרית לעתיד, לכשהתנאים המדיניים והחברתיים בסכסוך עם ישראל יחייבו זאת. זאת ועוד, גם בעידן ההתנגדות העממית, הפתח' והרשות הפלשתינית משמרים את המורשת והסמלים של המאבק המזוין נגד ישראל, דבר המוצא ביטוי בהנצחת זכרם של שאהידים (מכל הארגונים), שנהרגו במהלך פיגועי טרור נגד ישראל.

כך שההתנגדות העממית אמנם אינה מופעלת ברובה על ידי ארגוני הטרור הפלשתיניים, אך היא אינה בהכרח מחאה עממית וספונטנית, כפי שמציגים אותה הרשות הפלשתינית ושאר מארגניה. גילויי המחאה במסגרת ההתנגדות העממית, שבראשיתם היו מקומיים, ספונטניים ואותנטיים, התמסדו בהמשך, בעיקר מאז ועידת הפתח' בתשנ"ט, והפכו לכלי פוליטי חשוב בידי הרשות הפלשתינית והפתח'.

לצורך המאבק בגדר הביטחון וביישובים הוקמו כשלושים ועדות עממיות, מונח שהושאל מתקופת האינתיפאדה הראשונה, והוקמה ועדת-על שמקום מושבה ברמאללה. במקביל הוקמה על ידי הרשות והפתח' מערכת ארגונית ממוסדת להנעת מחאת הציבור הפלשתיני בסוגיית האסירים, שבשנה האחרונה צברה תנופה. בפעילות ההתנגדות העממית משולבים גם סטודנטים מהאוניברסיטאות והמכללות ביהודה ושומרון; פעילי ארגוני טרור פלשתינים - בעיקר חמאס, החזית העממית לשחרור פלשתין והחזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין; וגם פעילים פרו-פלשתינים מחו"ל (בעיקר ממדינות המערב), אשר מגיעים באופן מאורגן לתקופות זמן קצובות ליהודה ושומרון, אליהם חוברים פעילי שמאל קיצוני מישראל.

הסיבה להיעלמותם של פיגועי ההתאבדות אינה נובעת מנדיבות לב או מהפסקת אש חד צדדית של החמאס. החמאס וארגוני הטרור האחרים עושים מאמץ להקים תשתיות טרור חמושות ביהודה ושומרון. חוסר הצלחתם "לייצא" טרור ליהודה ושומרון נובעת, להערכת גורמי מודיעין, בראש ובראשונה מפעולות הסיכול של כוחות הביטחון הישראליים. לכך ניתן להוסיף גם את פעולות הסיכול של מנגנוני הביטחון הפלשתיניים ואת רתיעת הציבור הפלשתיני, לפחות בשלב זה, מפני המחירים הכבדים הכרוכים בפרוץ אינתיפאדה חדשה.

זו אולי ההצלחה הפלשתינית הגדולה ביותר: אירועי ההתנגדות העממית העסיקו בשנים האחרונות ללא הרף את כוחות הביטחון הישראליים ביהודה ושומרון, וסייעו לשימור הבעיה הפלשתינית על סדר היום הפוליטי והתקשורתי העולמי. למרות האלימות הרבה המשולבת באירועי ההתנגדות העממית, ולמרות הפגיעות שנגרמו לאזרחים ולחיילים ישראלים כתוצאה משימוש בנשק קר, הצליחו הפלשתינים לטפח את מצג השווא כי הם מנהלים התנגדות בדרכי שלום, לעומת ישראל המצטיירת ככובש וכמדכא.

על רקע זה הם שבו והצהירו על כוונתם להעצים את אירועי ההתנגדות העממית בשנה הקרובה ולשכלל את טקטיקות הפעולה הננקטות במסגרתם (דוגמת חסימות כבישים והקמת מאחזים). זאת מתוך הנחת מוצא שהרשות הפלשתינית תוכל להמשיך ולהפיק את מירב התועלת המדינית מאירועי ההתנגדות העממית, ובו בזמן לשלוט עליהם ולמנוע את ניצולם בידי חמאס וארגוני טרור נוספים.