תלמידים דתיים תלמוד תורה בית ספר כוכב יעקב
תלמידים דתיים תלמוד תורה בית ספר כוכב יעקבפלאש 90

"אמא, אני לא רוצה ללכת היום לבית הספר..." - "למה? קרה משהו?" - "אני שונא את בית הספר, שונא את המורים, שונא את התלמידים, ונראה לי שגם הם שונאים אותי!"

"אבל אין לך ברירה, אתה חייב ללכת..." - "למה אני חייב?" - "למה? - כי אתה המנהל!"

את הבדיחה הזו שמעתי ממנהל תיכון בארץ. המנהל המשיך ואמר לי, "הנה מתקרבת שעתי היפה - החופש הגדול".

"יֵייישש!" צעק הילד תוך כדי ריצה לכיוון הבית, "חוווופש!!". הוא נכנס הביתה מתנשף, הוריד במהירות ובמיומנות את הילקוט מכתפיו, זרק אותו על הרצפה תוך כדי תנועה והתיישב אל מול המחשב. תוך מספר דקות כבר היה שקוע עמוק בתוך משחק אינטרנטי, מבטו מהופנט, פיו פתוח מעט, אצבעותיו מרצדות על המקלדת וכל כולו משועבד. העריץ הקשוח אינו מאפשר לו אפילו ללכת לשירותים כל עוד חבריו מהצד השני של המשחק (ומהצד השני של העולם) ממשיכים. בינתיים הוא מתאפק, הוא ילך רק כשממש כבר לא יוכל יותר. 

סוף סוף אני חופשייה להיות כמו כולן, חשבה לעצמה הנערה תוך כדי שהיא מחזיקה בידה 450 ₪ במזומן, המשכורת הראשונה שלה. לא היה כל כך קל לעבוד מחוץ לבית, אבל משתלם.

תמיד רצתה להיות חופשייה לבחור מה לקנות, אבל אימה הייתה אומרת: בעל המאה הוא בעל הדעה, אני משלמת אז אני מחליטה. כעת ידעה בדיוק מה היא הולכת לעשות, היא שמה פעמיה בנחישות לכיוון חנות הנעלים, קראה למוכרת והצביעה על הנעליים שבחלון. הנעליים לא היו נוחות, המוכרת המליצה על זוג אחר, אבל הנערה החליטה. לפני שבועיים, כשהסתובבה בקניון עם חברותיה, הן עצרו מול הנעליים שבחלון והתלהבו: "איזה מהממות... אני חושבת שכאלה יש לנועה מ י'5..." תחילה חשבה הנערה שחברותיה מתלהבות מזוג אחר, כי הזוג המדובר לא נראה בעיניה יפה כלל. תמיד שנאה ורוד. אבל חברותיה המשיכו: "... איזה קוליות, חבל שהן יקרות...". הנערה יצאה מהחנות מחייכת, אך כשהגיעה הביתה כבר לא חייכה. אצבעות רגליה כאבו מדי, היא נותרה ללא כסף, והורוד הבוהק נטע בה תחושת גועל.

הבחור נזכר במה שאמר לו חברו (שכבר היה בשנת לימודיו השנייה) לפני שנרשם לאוניברסיטה: זוכר שכשהיינו מאחרים המורה היה קורא לנו "סטודנטים חופשיים"? זה כי סטודנט הוא באמת חופשי! אתה בוחר איזה מקצוע ללמוד, אם אתה לא רוצה אתה לא בא, בקיצור, החופש במיטבו. כעת הבחור היה גם הוא בשנת לימודיו השנייה. הוא בחר "בחופשיות" במקצוע אליו בעצם כיוונו אותו תמיד: משפטים. הוא הגיע כמעט לכל השיעורים למרות שלא פעם חשב שהיה יכול להשלים אותם בקלות על ידי קריאת סיכומים. פשוט רוב המרצים היו קשורים למשרד עורכי הדין של אביו, ולא היה לו נעים. נפשו נמשכה לאומנות, בעיקר לתיאטרון, אבל גבר צריך ללמוד משהו רציני.

היא ציפתה בחוסר סבלנות לשעות החופש שיגיעו בסוף יום העבודה המתיש הזה. המנהל החדש עסוק כל הזמן בלהראות לה שהוא הבוס. היא לא רצתה להסתבך שוב ולכן ביצעה את הוראותיו בצייתנות. רק בשמונה וחצי הגיעה לביתה. לאחר מספר דקות התיישבה מול הטלוויזיה. עדיין לא הפסידה אף פרק מהסדרה הזו. כך, פאסיבית לחלוטין, שקעה בספה ובנבכי התכנית. כעת הייתה חופשייה אפילו מלחשוב, יוצר הסדרה שלט במחשבותיה. הסלולארי שלה ציין שיש לה הודעה: "איפה את?" סימס לה אחיה. היא נזכרה שלא הלכה לבית הוריה למרות שאמרו לה שכולם מגיעים הערב. היא לא השיבה. אין מצב שהיא מפסידה פרק.

ניתן להמשיך ולספר על אנשים שלכאורה רוצים חופש, אבל בעצם בורחים מפניו.    על מי שלוקח סמים מתוך חופש אך מתמכר להם עד איבוד טיפת החירות האחרונה, על מי שמתמכר לתאוותיו הגופניות, לאוכל ולמין או לחילופין לדיאטה ולספורט, על מי שמשועבד לממון, לכבוד או ללחצים חברתיים, על מי שכבול בידי פחדים וחרדות, על מי שנאלץ לדגול באידיאולוגיות שאינן תואמות את עולמו הפנימי, על מי ששבוי בפסאדה אותה הוא מציג כלפי חוץ, על מי שמתנהג בדיוק בהתאם למקום ולתפקיד שהותירה לו החברה, על מי שהיה רוצה להיות קצת אחרת אבלכבול בידי דעותיו הקדומות , ברגשות אשם או בנקיפות מצפונו. לעיתים האדם מתנער מהחופש רק בכדי לתלות את האשמה באחר, כמו בשיח המשעשע שבין עובד למעסיקו: -אשתי אמרה לי לבקש העלאה... -בסדר, אתן לך תשובה מחר, אני צריך לשאול את אשתי...

איציק היה שונה. לא היה אכפת לו מאף אחד. הוא חי מרגע לרגע, ללא מעצורים, ללא קווים אדומים. שיקולי כסף, כבוד או מצפון לא שיחקו אצלו תפקיד. הוא התנהג בדיוק כפי שהתחשק לו. הוא חי בעולם בו דבר לא הגביל אותו. הוא היה חופשי. הוא היה חולה.

פגשתי את איציק לאחר שהתאשפז בבית חולים לחולי נפש. בניגוד לחבריו למחלקה, רוב הזמן חיוך היה נסוך על פניו. הוא נראה חופשי ומאושר. לאחר מספר חודשי אשפוז איציק נקרא לשיחה. נאמר לו כי הודות להתקדמות במצבו, בקרוב הוא עתיד להשתחרר. איציק החוויר, ואז אמר בשקט: אני לא רוצה להשתחרר, אני פוחד. – ממה אתה פוחד? – מהחופש. – למה? - כי אולי לא אצליח.

רבים האנשים שפונים לטיפול נפשי כי הם רוצים חופש, הם רוצים להשתחרר. להשתחרר מכבלי הברזל הכבדים של הדיכאון, להשתחרר מאזיקי הפחד, מהחרדה המשתקת, מהתקפי הזעם, מרגשות האשם, מההתמכרות, מההרגלים, מהלחץ החברתי... הם רוצים להיות חופשיים לבחור בדרכם. האומנם?

"בשעבוד האדם מבקש חופש, ובחופש- שיעבוד" כך קונן בסוף המאה ה-19 מיגל דה אונאמונו (פילוסוף ספרדי שהוגלה ואף נאסר הודות לביטוייו החופשיים ממרות). כ-1700 שנה קודם לכן הסבירו חכמי התלמוד את התופעה המפתיעה של עבדים שאינם רוצים להשתחרר, בכך ש"עבד- בהפקרא- ניחא ליה". העבדות נוחה לעבד בהפקרות שנושאת עימה, העבדות משחררת את העבד מאחריות.

החופש אינו הפקרות ללא גבולות. החופש הוא הידיעה שחיי נמצאים בידיים שלי. החופש הוא הידיעה שלא אוכל להאשים אף אחד אחר בבחירותיי. החופש הוא שליטה במעשיי.

החופש הוא אשר בגללו המעשה שלי הינו באמת שלי. רק מי שפועל מרצונו החופשי אחראי למעשיו, ולכן החופש הוא אחריות בלתי ניתנת להסרה. כך, החופש הוא אתגר: להצליח לבחור בטוב. איציק פחד להיכשל באתגר. איציק ידע שלעיתים מחלת הנפש מהווה בריחה מחופש.

אריך פרום כותב בספרו "מנוס מחופש" שהאדם מתקשה לעמוד בכובד האחריות שהחופש טומן בחובו, ולכן הוא נמלט ממנו באמצעות מנגנונים שונים (כגון: קונפורמיות או צייתנות סמכותנית).  פרום, פסיכואנליטיקאי מראשי הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה (1900-1980)  מבדיל בין חירות שלילית: חירות מ-משהו, לבין חירות חיובית: חירות ל-משהו. החירות החיובית היא הצבת מטרה ממניעים עצמיים, והאחריות להגשמתה באופן יצירתי ואוהב. לעיתים האדם משתחרר מכבלי השעבוד, אך אינו משכיל למלא את החלל שנוצר בהגשמה עצמית המחוברת לזהותו.

העולם מתקדם לקראת החופש: מאבקים לעצמאות מדינית, המהפכה הצרפתית, ביטול העבדות, רדיפה אחר אמנציפציה, שיפור מעמד האישה ועוד... אולם חופש זה הוא חירות שלילית שאינה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להשגת המטרה הגדולה ביותר של האדם בעולם הזה: החירות החיובית, שהיא פעולה מתוך אחריות ובחירה אותנטית. השאיפה לחופש צריכה להיות מתוך שאיפה לאחריות, מתוך השאיפה לפעול: חירות לשם אחריות. החירות השלילית כשלעצמה (נטולה חירות חיובית) הינה מסוכנת. כאשר אין נטילת אחריות, כאשר אין ייעוד או פעולה יצירתית משוחררת, עלול החופש משליטת גורמים חיצוניים להוביל לחרדה, לדיכאון ולרצון לברוח שוב לשעבוד. לכן למשל, החופש הגדול, גיל ההתבגרות, השחרור מהצבא או היציאה לפנסיה הינם זמנים מועדים למשבר נפשי. יחד עם זאת, מקובל לחשוב שהחירות השלילית הינה תנאי הכרחי לחירות חיובית, ולכן דווקא בזמנים אלו ישנו פוטנציאל ליצירה אישית, לאושר ולסיפוק. כשבני ישראל יוצאים מעבדות לחירות, הם מיד מקבלים מצוות. בני ישראל החופשיים כעת אחראים על מעשיהם ולכן הם מצווים. החופש הוא אמצעי לשם הגשמת המטרה: לפעול. היציאה מכבלי העבדות היא האמצעי לקבלת עול מצוות, פסח הוא האמצעי לשבועות.

אמנם, ככל שבחירתו של אדם תתאים לגרעין האישיות העמוק ביותר שלו, ללא אילוצים וללא שיקולים חיצוניים, אזי יהיה הוא חופשי לממש את עצמו, ויהיה מאושר יותר. עם זאת נראה שהחירות החיובית קיימת תמיד. גם כמנהל העומד בראש הפירמידה הבית ספרית, וגם כאחרון התלמידים, האדם חופשי לבחור. יתר על כן, אין לו ברירה אלא לבחור, ובלשונו של סארטר: "האדם נידון להיות חופשי". לא משנה מהן נסיבות חייו, לא משנה מה היקפן וגובהן של הגדרות שמסביב, האדם אינו יכול להשתחרר לגמרי מעול האחריות. גם אם נחליט לשעבד עצמנו ולברוח מאחריות- הרי שזו החלטה שלנו. כך, בכל מצב, אנו עשויים להרגיש חופשיים. הפעולה מתוך תודעה של חופש עשויה להביא מזור לנפשנו, לדוגמא:

שתי נערות הותקפו, חשו בסכנה והחלו לברוח. האחת הרגישה שלא הייתה לה ברירה והיא הופעלה על ידי המציאות, חסרת שליטה בגורלה. האחרת הרגישה שבחרה לברוח מתוך שיקול דעתה. רק הראשונה פיתחה תסמונת פוסט טראומטית.

ילד להורים מוסיקאים נאלץ להתאמן במשך שנים מידי יום בפסנתר. על אף כישרונו הבולט, הילד סירב לנגן, והתווכח עם הוריו עד לכדי התקפי זעם. ההורים הפסיקו ללחוץ, וויתרו על החלום שבנם יממש את שאיפותיהם. לאחר מספר חודשים של שקט, התיישב הילד בחופשיות מול הפסנתר ולראשונה בחייו התאהב בנגינה, אותה ממשיך לפתח עד היום.

מתבגר הגיע לטיפול בצו בית משפט ובניגוד לרצונו. המטפל שאל מה ברצונו לעשות בפגישות. "אני עושה מה שאומרים לי" השיב, "אתה תגיד מה אתה רוצה ותדווח ששיתפתי פעולה". "שיתוף הפעולה שלך", אמר המטפל, "יהיה בכך שתחשוב מה אתה רוצה, אתה כאן חופשי". לאחר מספר מפגשים בהם חווה את חירותו, החל המתבגר לפתח מחשבות על עתידו ושאיפותיו, באופן מרגש הודיע שהחליט לקחת אחריות על התנהגותו, ומאז הוא שוקד על לימודיו.  

החופש הגדול מתקרב, וזו הזדמנות בשביל כולנו לעצור, להתוודע לחירותנו, לקחת אחריות, ולהחליט מחדש על הכיוונים בהם אנו הולכים. גם אם נחליט ללכת באותה הדרך הישנה, וגם אם "נחשב מסלול מחדש", המעשה יהיה שלנו. החופש מחייב ולעיתים מכביד ומייסר, אך הוא נושא עימו את הייעוד, היצירה וההגשמה העצמית, אלו שעשויים להביא חוסן, מרגוע ואושר לנפשנו. כשישתחרר האדם מכבלי אדונים אחרים המשתנים מזמן לזמן, ויפעל בהתאם לפנימיותו, כפוף לצלם האלוקים שבקרבו, החופש ימלא את נפשו, כדברי ר' יהודה הלוי:

"עבדי זמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבד חופשי".

הכותב הנו פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי, מכון שילה