1. במדינה נורמלית לכל גוף שלטוני יש את התפקיד שלו. הממשלה מושלת, הפרלמנט מפקח ומבקר, מערכת המשפט שופטת ומגנה על שמירת החוק, הצבא מגן על החיים והמשטרה על הסדר והרכוש.
ברור לכולם שמדינות נורמליות אין הרבה. מתוך 192 מדינות החברות באו"ם פחות משליש הן דמוקרטיות, כלומר מדינות שמתקיימת בהן בפועל מידה סבירה של הפרדת תפקידים בין רשויות השלטון השונות. ביתר המדינות קיימת דיקטטורה מסוגים שונים, בין אם צבאית ובין אם אזרחית.
אירועי השבוע האחרון לימדו אותנו, כי גם במדינה שנראית כאילו היא מתקדמת לכיוון דמוקרטי, עשוי האופי הדיקטטורי להיחשף בתוך ימים ספורים. ברגע של משבר מתברר מי באמת שולט במדינה ומי הוא בעצם "בובה על חוט". הצבא המצרי לא "סופר" את החוק, לא את רשויות השלטון האחרות ובעצם לא את אף אחד. כשכולם מתנהגים לרוחו הוא נותן להם לשחק את המשחק. כשהשחקנים חורגים לטעמו ממה שהוגדר להם, הוא פשוט נכנס לתמונה באופן גלוי ו"עושה סדר".
2. יש מדינות שבהן קל לראות את התופעה הזו של דמוקרטיה רק למראית עין. כשנשיא מכהן מודח על ידי הצבא והצבא מכתיר נשיא במקומו ברור לעין כל מי הוא בעל הבית. אולם, כשבעל הבית האמיתי עושה את הדברים בשיטות מתוחכמות יותר התמונה היא שקופה הרבה פחות.
למרות זאת, גם בישראל קיימת תופעה דומה. קבוצה קטנה וסגורה אשר שולטת למעשה במוקדי הכוח, איננה כפופה לשום מערכת כללים, מתערבת בנקודות שבהן לטעמה יש "חריגה מהסדר" ומשליטה בהם את מרותה המוחלטת. לקבוצה הזו קוראים "המערכת המשפטית" והיא מתערבת בנקודות שונות שבהן ההתנהלות לא נראית לה, גם אם אין לה שום סמכות נראית לעין לעשות זאת.
3. בימים האחרונים ממש נחשפנו לפחות ל-2 דוגמאות להתנהלות הזו. דוגמה ראשונה שלא זכתה להתייחסות מספקת משום שהיא איננה נשמעת כה עקרונית היא החלטת משרד המשפטים שלא לאפשר למתמודדים על כהונת הרב הראשי להיות חלק מהגוף הבוחר. ההחלטה נומקה בניגוד עניינים, אולם התעלמה מהוראות החוק עצמו שבאופן ברור אינן רואות במצב כזה ניגוד עניינים.
בלי להיכנס לפירוט העניין המשפטי רק נאמר, שעצם העובדה שמישהו עשוי להצביע בעד עצמו מעולם לא פסלה אותו מהצבעה. כך היה תמיד כאשר בבחירות לנשיאות למשל התמודדו מי שהם חברי כנסת מול מי שאינם. חבר הכנסת הצביע בעד עצמו (וכמעט תמיד זכה) ואילו מי שלא היה חבר כנסת נאלץ להביט מהיציע או להסתפק בקבלת דיווחים תוך כדי ישיבה במזנון. החוק, אגב, מגדיר למי אסור להיות בניגוד עניינים, חברי ועדת הבחירות, ושותק באופן ברור בכל מה שנוגע לחברי הגוף הבוחר, וזאת מסיבה ברורה. לכל מי שעיניו בראשו היה ברור שהמועמדים לרבנות הראשית סביר מאוד שיבואו מקרב אחת משתי הקבוצות "30 רבני הערים הגדולות" ו-"10 הדיינים הותיקים ביותר".
4. דוגמה שניה, בוטה הרבה יותר, היא ההחלטה לשקול למנוע מהרב שמואל אליהו להתמודד על כהונת הרב הראשי הספרדי. בלי בכלל להיכנס לדיון המהותי, מה ראוי ומה לא ראוי, צריך קודם כל לשאול מתוקף מה וינשטיין חושב זה עסק שלו.
חוק הרבנות הראשית הוא ברור מאוד ומגדיר תנאים מאוד פשוטים לכשירות לכהן כרב ראשי. בניגוד לחברי כנסת, שרים וראשי ערים, החוק כלל לא מתייחס לרקורד הפלילי של המועמדים. סביר להניח שזאת פשוט משום שאיש לא חלם שלמועמד לרב ראשי יהיה רקורד פלילי בעייתי. כך קרה שעל פי החוק היבש גם מי שהורשע בפלילים וישב בכלא רשאי להציג את מועמדותו לכהונה. למרות זאת החליט היועץ המשפטי להחיל במקרה זה סטנדרטים שכלל לא ברור מהיכן הם שאובים. החוק הקיים קובע ששר, ח"כ או ראש עיר חדלים מלכהן רק כשיש נגדם פסק דין חלוט בהליך פלילי. בג"ץ קבע ששר חייב להתפטר גם בהגשת כתב אישום. מעולם לא שמענו על מניעת התמודדות או הדחה של מי שמעולם לא הוגש נגדו כתב אישום.
מרגע שאין שום הוראת חוק רלוונטית, אין ליועץ המשפטי לממשלה שום תפקיד. הדבר משול לניסיון של היועץ המשפטי לממשלה לקבוע מה יאכל ראש הממשלה לארוחת בוקר או איזה כיבוד יוגש בקבלת פנים חגיגית שעורכת לשכת שר פלוני. חשוב להדגיש שבמקרה הזה החלטה סופית טרם התקבלה, אולם הבעיה היא עם עצם הרעיון שליועמ"ש בכלל יש עילה להתערב בנושא.
5. היכן הבעיה הגדולה? כאשר אין מי שירסן את היועץ המשפטי לממשלה והוא אף מקבל גיבוי מיתר גופי המערכת המשפטית. ברור הרי לכולם שעתירות לבג"ץ נגד החלטותיו של היועץ לא תתקבל, פשוט משום ששופטי בג"ץ הם חלק מאותה חונטה. לא מדובר במצב מוחלט, לעיתים ישנן גם בבג"ץ הבלחות של היגיון וסדר, אולם שני המקרים שציינו הם מקרי מבחן. לא מעט תלוי בשאלה אילו שופטים ישבו בדין והאם הם יהיו שופטים המהווים חלק מאותה חונטה או לא. אם שופטי בג"ץ יאשרו את שתי ההחלטות, זו שכבר התקבלה וזו המסתמנת, ניתן להשליך את ספר החוקים לפח, ממילא אין חפץ בו, הרי יש לנו מחוקקים חדשים, המשפטנים.