לפני שנים, באחת מחופשות הלידה המרובות שלי, נרשמתי לחוג תפירה שנפתח ביישוב. שרדתי בחוג הזה בדיוק פגישה אחת, כי התברר שכדי ללמוד תפירה ברצינות חייבים להתאמן גם בבית, והעבודה היא סיזיפית, לא בשביל עצלניות כמוני. כשחזרתי הביתה עם הבשורה המרעישה שסיימתי את השתתפותי בחוג, האיש הישיר מבט מול אשתו החרוצה והעיר בציניות: "אהה, לתפור חולצה זה לא נאה לך. את מוכנה רק לתפור נשים בחדר ניתוח".
האמת היא שאינני חובבת גדולה גם של מיומנות נשית אחרת - בישול. לדעתי העובדה הזו נובעת מכך שזה בדיוק היה תפקידי בכוח במשך שנות רווקותי. מדי יום שישי אחותי ניקתה את הבית ואני התגייסתי לבשל את סעודות השבת, לכן היום תש כוחי מהעיסוק הזה, ויש לי ב"ה כמה עוזרים קטנים שממלאים את מקומי ביד רמה. רק לעיתים אני שואלת את עצמי: מה עם זיכרונות הילדות של ריחות התבשילים מבית אמא? האם לא אגרום חסך לילדיי? אבל זה המצב, ואני משתדלת לפצות על כך בדברים אחרים. מה שבטוח הוא שאני עושה שירות נפלא לכלותיי, בכך שבניי מורגלים להסתדר עם אוכל פשוט ובעיקר לדאוג לעצמם...
מרשם לטיפול יתר
לאחרונה יצאו לאור שני ספרים שחוברו על ידי רופאים אמריקניים, המתארים את המרשם לתסכול: רופאים שמקלידים מילות מפתח לתוכנה הרפואית שלהם, ומצפים לקבל דיאגנוזה שלמה או הוריות טיפול לחולה שיושב מולם - תופעה שתופסת תאוצה. זו רפואה של אלגוריתמים, שהופכת את המקצוע לרפואה של ספרי בישול. הרופא מכניס לסיר (המחשב שמונח על שולחן עבודתו) לפי סדר מוכן מראש את פרטי החולה, תסמיני המחלה, תוצאות הבדיקות הקליניות שעבר, בדיקות הדם, ההדמיה וכו', מערבב היטב, מדליק את האש, ולאחר מספר דקות יוצא לו תבשיל דליקטס – דיאגנוזה רפואית והוראות טיפול שפולט לו המחשב, בלי מאמץ נוסף.
ואם תשאלו: מה הבעיה? מדוע לא להשתמש בפלאי הטכנולוגיה כדי לייעל את עבודת הרופא? התשובה היא שזה בא על חשבון השימוש באיברים שאמורים לשמש כמתווך העיקרי במפגש עם המטופל, והם אוזניו של הרופא. במקום להקליד ולהקליד את הנתונים בזמן הפגישה עם הפציינט, להזין את המחשב במילות מפתח ולקבל ממנו אלגוריתמים, בעיניי עדיף להטות אוזן לדבריו, לשים לב לשפת הגוף שלו ואחר כך להפעיל את התאים האפורים במוח, לדפדף אחורה בנבכי הזיכרון בחומר שלמדנו בימים שחבשנו את ספסלי האוניברסיטה ולשלוף את האבחנה ואת הטיפול המתאים.
ברפואה של היום השיחה החופשית עם החולה, שהייתה פעם החלק העיקרי בקביעת דרכי הטיפול, מפנה את מקומה לביקור הממוחשב, ומצד שני גם המיומנות של הרופא בבדיקה הגופנית של החולה נעלמת לטובת השימוש בבדיקות מעבדה והדמיה. ואכן, מחקרים מראים שהשינוי בתבנית של הביקור הקלאסי והשיפור הטכנולוגי הביאו לעלייה גדולה בביצוע בדיקות אבחנתיות ולתופעה של טיפול יתר בחולה.
כמה זמן יושב היום הרופא מול המחשב וכמה מול הפציינט? מחקר שבוצע לאחרונה באוניברסיטת ג'ון הופקינס בארה"ב הראה שרופאים צעירים במחלקות בתי החולים מבלים כ12 אחוזים מזמנם בבדיקה או בשיחה עם המטופלים, ממוצע של שמונה דקות ביום ליד מיטת כל חולה. לעומת זאת, 40 אחוזים מזמנם הם מבלים מול המחשב בקריאה או בהכנת דוחות. עוד שבעה אחוז מנוצלים להליכה ממקום למקום בתוך המחלקה ומחוצה לה. במסגרת כל המטלות האחרות, ברור מדוע נותר זמן כה מועט להימצא ליד מיטת החולה.
משחקים של רופאים
ועוד תגלית מרעננת: חוץ מעיסוק בבישול אבחנות, הרופאים של ימינו משחקים במשחקי וידיאו. במחקר שבוצע לאחרונה באוניברסיטת רומא נמצא כי משחקי וידיאו באמצעות Wii משפרים את המיומנות של מנתחים בביצוע לפרוסקופיה. משחקי הווידיאו הללו נמצאו כמשפרים את תיאום היד-עין ואת הראייה המרחבית ושדה הראייה של המנתח. במחקר קליני שבוצע לאחרונה עברה קבוצת מנתחים אימון על סימולטור, עם Wii ובלעדיו. המסקנה הייתה שאכן משחקי וידיאו יכולים לשמש ככלי אימון לכירורגים שמבצעים לפרוסקופיות, ולא רק כמערכת בידורית בשעות הפנאי.
לאחרונה הפכו הרופאים הצעירים גם לשחקנים, כאשר בתוכנית הלימודים ברפואה שולב ביקור במס"ר (מרכז סימולציה רפואית) בתל השומר, ובו נעשה תרגול של עבודה עם חולה בעזרת שחקנים מקצועיים. השיחה המתנהלת בין הרופא המתנדב לבין הפציינט-השחקן מצולמת, מוקלטת ומשודרת בשידור חי לרופאים האחרים ולסטודנטים שנמצאים בחדר צדדי. לאחר המפגש המבוים מתנהל דיון לימודי וחינוכי עם הצוות ועם כל אלו שצפו במתרחש, ומופקים לקחים אישיים ומקצועיים, בעיקר בתחום המיומנות בתקשורת בינאישית בין הרופא לחולה.
גם אני מדי פעם מרשה לעצמי לעשות קצת הצגות במרפאה, כמובן רק לשם שמיים. "דוקטור, את בטח זוכרת אותי? אני באתי אלייך עם היריון התאומים לפני שמונה שנים!". "ברור", אני עונה לה, לאחת והיחידה עלומת השם, שמשוכנעת ששיוויתי אותה לנגדי תמיד. הרי כה חשוב לאדם להרגיש שזוכרים אותו, שהוא לא עוד מספר אלא משהו מיוחד. אבל, מה אעשה, לא תמיד שמורה בדיסק הקשיח שבראשי פציינטית שביקרה אותי לפני שמונה שנים, גם אם היא ילדה תאומים. מדובר בשינוי קטן שאני עושה משום דרכי שלום, שמביא מנה גדושה של נחת רוח לאישה שמולי. זאת נהנית, וזאת אינה חסרה כלל.
מכל זה ברור שלקשישה כמוני אין מה לחשוש מהיציאה לפנסיה, הרי אוכל לעבור השתלמות קצרה ואני כבר בדרך להסבה מקצועית. אולי אבחר להיות שף קונדיטור או שחקנית בתיאטרון, ואולי אלמד את רזי משחק הWii. יש הרי היצע עצום של תת-התמחויות בתוך מקצוע הרפואה, וכל החפצה תבוא ותיטול.