מחאת קיץ 2011 הייתה סיפור הצלחה. גם אם מדובר בהצלחה זמנית, אשר לא שינתה את פניה של מדינת ישראל מהקצה אל הקצה, אין ספק בכך שרבבות המוחים הצליחו להשפיע במידה רבה מאוד על מדיניותה של הממשלה הקודמת, ובמידה לא מבוטלת גם על מדיניותה של הממשלה הנוכחית.
גם תוצאות הבחירות הושפעו מהמחאה ומרצונו של מעמד הביניים לזכות לייצוג משמעותי יותר בכנסת ובממשלה. אך למרות ההצלחה של המחאה באותו קיץ מפורסם, מתברר שהציבור אינו ממהר לחזור על המהלך ולהפגין למען המטרות החשובות לו. הפגנות מוצאי השבת שעברה הוציאו לרחובות אלפים בודדים של מפגינים, שלא הצליחו לשחזר את האנרגיות והלהט של הרבבות לפני שנתיים.
אפשר לתת הסברים רבים לפער בין קיץ 2011 לקיץ 2013, אבל נדמה שההסבר הטוב ביותר הוא הפנמת המחיר. רבבות המפגינים ואלפי הצעירים מהשדרה דרשו אמנם צדק חברתי, אך בפועל ביקשו משהו פשוט בהרבה. הם רצו שהמדינה תממן בשבילם סט של שירותים ותוזיל בשבילם את מחיריהם של כמה מוצרים. בתגובה למחאה המדינה אכן פעלה למימון סט קטן יותר אך בהחלט משמעותי של שירותים, כמו למשל חינוך חינם בגילאי שלוש-ארבע ותוספת נקודות זיכוי ממס לאבות לפעוטות כהשתתפות בתשלום למעונות. בנוסף לכך הוחלט לתת מענק לרוכשי דירות בפריפריה ואף בוצעה רפורמה בענף הסלולר, שהוזילה את החשבונית הממוצעת ללקוח ביותר מ20 אחוזים.
הצעדים הללו הם רק דוגמאות אבל העיקרון הוא ברור: הממשלה ביצעה מהלכים שתוצאתם הסופית היא הטבה עם האזרחים. מה שכאמור התברר רק בחלוף החודשים הוא המחיר: מה אנחנו משלמים על כל ההטבות הללו. אם ניקח את הילדים כמשל, נוכל לראות שתמורת הטבות של כ30 אלף שקלים בחמש שנות חייו הראשונות של הילד (נקודות הזיכוי וביטול שכר הלימוד בגנים במונחי 2013, כשהם מחושבים עבור כל התקופה), נפסיד בממוצע במשפחה של שלושה ילדים כ20 אלף שקלים לכל ילד בקצבאות ילדים (במונחי 2013, מחושב עבור כל התקופה). העניין הוא שההטבה הגיעה בשנת 2012 ואילו התשלום יתחיל להיגבות באמצע שנת 2013.
קצבאות הילדים הן רק דוגמה. באותה מידה אפשר להזכיר את דחיית תוספת השכר במגזר הציבורי או את העלאת המע"מ. הישראלים הבינו באופן כואב את המשפט שאומר כמעט כל אב שמחלק לילדיו דמי כיס: "כסף אינו גדל על העצים". הממשלה אינה מחזיקה במאגרי כסף בלתי נדלים. על כל הטבה שתינתן היום, ייגבה מכל אחד תשלום כבר מחר. לכן הישראלים אינם ממהרים לשוב אל הכיכר ולהעלות דרישות חדשות. הם כבר למדו שהממשלה נכנעת היום וגובה את המחיר מחר, ולעיתים רחוקות בלבד היא מחכה למחרתיים.
מי יציל את העמותות
המגזר השלישי על סף קריסה, ממש כך. אלפים רבים של ארגונים המוגדרים כארגונים ללא מטרת רווח, מרביתם עמותות ומיעוטם חברות לתועלת הציבור, עומדים בימים אלה בסכנת קריסה עקב שינוי מדיניות הממשלה. בתהליך ארוך של עשרות שנים העבירה המדינה חלק ניכר מתחומי אחריותה לגורמים פרטיים, ונותרה המפקחת והמממנת של אותן פעילויות. הסידור הוא פשוט: המדינה מספקת לנותן השירות תקציב ומפקחת על איכות השירות הניתן, אך היא אינה מעורבת במתן השירות עצמו. הסיבה שבגללה המדינה מעדיפה את מודל השירותים הזה היא חוסר הרצון להעסיק את העובדים ולנהל את המנגנונים הנדרשים לצורך מתן השירותים.
שתי דוגמאות שמוכרות לרבים הן בתי הספר התיכוניים וההוסטלים לפגועי נפש. עם חקיקת חוק חינוך ממלכתי התחייבה המדינה להעניק לילדים חינוך יסודי בלבד. החינוך בבית הספר התיכון נשאר למעשה באחריות ההורים ובפועל בוצע בידי העיריות והמועצות המקומיות והאזוריות. בחלוף השנים הועברה האחריות על מימון הלימודים בתיכונים למדינה, אך היא לא לקחה על עצמה את ניהול המוסדות. העיריות, שלא אהבו את הצורך לנהל בתי ספר, העבירו את האחריות לעמותות. במקרים אחרים היו אלו ההורים שהקימו את העמותות. בסופו של דבר נוצר מצב שבו חלק ניכר מבתי הספר התיכוניים, ובתוכם גם ישיבות ואולפנות, מתוקצבים אמנם בידי המדינה, אבל מופעלים בידי עמותות.
באופן דומה הוחלט בעשורים האחרונים שהטיפול במרבית פגועי הנפש צריך להתבצע בקהילה, בדירות מיוחדות המכונות הוסטלים. בניגוד למוסדות הישנים והזכורים לרע, העדיפה המדינה לא להקים בעצמה את ההוסטלים. היא הוציאה מכרז לעמותות שונות, ואלה קיבלו ממנה את התקציב המיועד לכך והפעילו בעצמן את ההוסטלים.
במשך שנים רבות הסידור הזה עבד באופן סביר, אולם באוצר תמיד חששו שהפיקוח על אופן הוצאת הכסף אינו טוב דיו. בתהליך עקבי הוחמרו כללי הפיקוח והודק הפיקוח בפועל (אשר גם הוא, אגב, לא מבוצע בידי המדינה אלא בידי משרדי רואי חשבון שנשכרו לצורך כך). שיאו של התהליך התרחש ממש ערב הבחירות האחרונות, אז נחתם נוהל חדש המסדיר את העברת הכספים לעמותות.
הנוהל החדש מקיף סוגים רבים ושונים של עמותות: מתיאטרון הבימה ועד ישיבת מיר, מבתי ספר תיכוניים ועד מועדוניות לילדים בסיכון. הנוהל החדש מחמיר מאוד את שיטות הבקרה והפיקוח, אבל הוא כולל עוד סעיף אחד, קשה במיוחד. הנוהל מבקש לקבוע כי בעל זכות חתימה בעמותה יהיה אחראי אישית לכל טעות או בעיה שמתגלה בעמותה. משמעות הנוהל היא הכנסתם של מורשי החתימה לסיכון כלכלי כבד מאוד. בעמותות רבות מורשי החתימה הם בכלל מתנדבים, משום שעל פי כללי רשם העמותות אסור להם לקבל שכר. אנשים אלה יהיו חייבים כעת לקחת על עצמם סיכונים בלתי סבירים במיליוני שקלים. המאבק בנושא כבר החל, אבל התוצאות בשטח עדיין רחוקות. כעת נמצא הכדור במגרשה של הממשלה החדשה, שאולי תצליח לתקן מה שעיוותה הממשלה שקדמה לה.