זירת האסון
זירת האסון צילום: פלאש 90
בישוב דולב בחבל בנימין מתמודדים בימים אלה עם האסון בו מצאה את מותה פעוטה כבת שנתיים לאחר שנשכחה ברכב האב יום למחרת שנשכחה פעוטה כבת 9 חודשים ברכב ונפטרה בישוב שילה.
 
כן, התגובה האִימְפּוּלְסִיבִית של כל אחד מאיתנו היא להלום מיד באב ואף, בחלק מהתגובות (טוקבקטים) כפי שפורסמו באתרי החדשות, להאשימו ברצח בתו. באכזריות וללא רחמים. 
 
הטרגדיה היא גדולה. גדולה, כואבת וחדה למשפחה ולסובבים אותה. על ההלם והזעזוע נכתב רבות בימים האחרונים. אין צורך להכביר במילים.
 
ניסינו להבין בימים האחרונים באמצעות אנשי מקצוע כיצד מתרחש אסון כזה, לדוגמא בדולב, דווקא אצל אב מסור, שקול, נאמן, איש חינוך, סמג"ד במילואים (בעל אחריות כבדה על חייליו) ומלא אחריות. הרי לא יתכן שאב מופתי כזה, מנהל אולפנה לבנות, ישכח דווקא את בתו האהובה ברכב הלוהט.
 
חלק מאנשי המקצוע ציינו בשיחה עם ערוץ 7 כי אסון שכזה אפשר שיתרחש אצל כל אדם החי במאה העשרים ואחת מלאת הגירויים, כלשונם. "האב לקה באותן דקות נסיעה עם בתו במן מכה וירטואלית או נפשית באחד מתאיו. סוג של איפוס (reset) במוחו שהוציא ממנו, בעל כורחו, את בתו מהראש. זה לא תלוי באב וזה קורה, במצבים אחרים, לכל אחד. סוג של איפוס למערכת שבמקרה אחד נגמרת בשכחת התרופות האישיות בטרם יציאה לטיול ובמצב הטרגי - מוציאה מ'קופסת הזיכרון' שלנו את הילד שיושב מאחור".
 
"אני מזהיר אנשים שמלגלגים על אותו אב שעולמו חרב עליו ועל משפחתו. לא מדובר באב שחצה אור אדום, יצא לעקיפה מסוכנת, או סתם נהג באופן לא זהיר. אנחנו בני אדם. מכה כואבת מסוג כזה על תאי הזיכרון במוחנו עלולה להכות הורים נוספים".
 
אחד הפיסכולוגים הקלינים הבכירים בישראל, שעבד שנים במערכת הביטחון הישראלית ובמשרדי הממשלה מציע הסבר נוסף ואף דומה. "האב מדולב לא חי בחלל ריק. הוא מעורב בלי לשלוט על מעורבותו, כמו כל אחד מאיתנו, בסחרחורת של מידע ומחויבויות למה שפעם היו אלילים, והיום מסיחי דעת אחרים", אומר לערוץ 7.
 
לדבריו, טרודים אנו, בעידן של היום, בגירויים אינסופיים שמביאים אסונות כאלה, "הסחרחורת מהירותה גוברת. כולנו נאחזים בדפנותיה, כדי שלא ניזרק החוצה, באמצעות ריטואלים שונים. קיים היום שיטפון ממכר, המקשה על חלוקת קשב, ועל מיקוד במחויבויותינו הטבעיות, שאת מקומן תפסו רסיסים של אטרקציות מלאכותיות, תוצרי אמני הפירסום ושטיפת המוח".
 
הפסיכולוג הבכיר מוסיף, האבא מדולב, כמו כולנו כמעט, לא העיז לומר: "תעצרו את העולם, אני רוצה לרדת".


"הסיכוי לאירוע כזה, לא עלינו, לא פוסח על אף אחד. הוא נמוך יותר אצל אלה המושלים במרבית מרכיבי חייהם. הם מעטים. שנהיה לראש ולא לזנב, לא רק בכל מבנה קבוצתי בו אנו חיים, אלא גם בפיקוח על ההתנהגות", עד כאן דבריו, כדאי לקרוא שוב את דבריו לאט, להבין אותם ולהסיק מהם מסקנות אישיות - פרטיות.
 
ההמלצה כעת, בימים חמים אלה, ובכלל בכל ימות השנה, לאמץ את הקריאות להורים, לקבל על עצמם לבלום את האסון הבא. הרבה הצעות עלו - פרימטיביות וטכנולוגיות - ממדבקה במרכז ההגה או שרוך במחזיק המפתחות ועד אפליקציה או התקנת חיישני נפח המתריעים על ילד שנשכח.
 
הערה: בשל רגישות הנושא המצוטטים בכתבה ביקשו שלא להזכיר את שמם.
מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו