כאשר בוחנים את תקציב המדינה שאושר בימים אלה, עולה הפיתוי להתייחס אליו במונחים כביכול אידיאולוגיים, כלומר מנקודת ראות קפיטליסטית או סוציאליסטית. יש הטוענים שצריך לנסות להבין אם התקציב מבטא תפיסת עולם ימנית או שמאלנית מבחינה חברתית-כלכלית, אך המציאות מאלצת אותנו להגיד שלא כך הם פני הדברים.
בפועל, כתוצאה מחולשת הממשלה, ביתר שאת מאז המחאה החברתית של קיץ 2011, וכניעה מתמשכת אל מול גורמי לחץ שונים, בעיקר עובדים בסקטור הציבורי, ניתן לקבוע בצער שקובעי המדיניות בישראל, אותם פוליטיקאים שזה עתה בחרנו בהם בבחירות האחרונות, איבדו את השליטה על התקציב. הוא לא כל כך משקף סדרי עדיפויות או רצון לסוציאליזם, אלא ניסיון להתחמק מעימות עם ההסתדרות וגורמי כוח אחרים במשק, כמו משרד הביטחון.
במקום לקיחת אחריות שכוללת קיצוצים עמוקים איפה שצריך, כמו בתקציב הביטחון ובמדינת הרווחה, והימנעות מקיצוצים איפה שלא צריך, הממשלה פוטרת את עצמה מהחלטות קשות על ידי הגדלת תקציב המדינה בצורה בלתי מרוסנת, הגדולה ביותר מכל מדינות הOECD. הממשלה תממן את ההפקרות הזאת על ידי קיצוצים רוחביים ללא הבחנה בין המקומות שראוי לקצם בהם ובין אלה שלא, וכן על ידי עליית מיסים, כלומר על ידי הטלת עוד עול על הציבור העובד והיצרני.
לא ככה פותרים בעיות ולא מן התקציב הזה תבוא הישועה והצמיחה. מה שנחוץ היום למדינה הוא פוליטיקאים שמוכנים להתעמת עם כל אותם בעלי אינטרסים צרים ואותן בעיות תקציביות אמיתיות, ויהיו מוכנים להתייצב באומץ מול הציבור, להסביר את הדרוש תיקון ולקחת אחריות על ידי נקיטת מדיניות של סדרי עדיפויות אמיתיים, כאשר הציבור הרחב בא לפני בעלי האינטרסים הצרים. במילים אחרות, דרושה הנהגה שמסוגלת לקבל החלטות שמיטיבות עם הציבור ולא רק עם עצמה.
בלי מדיניות כזאת קשה לראות איך מדינת ישראל תחזור לפסים של צמיחה אמיתית.
הכותב הוא יועץ השקעות וממייסדי התנועה הליברלית החדשה