תינוק לאחר הלידה. תמונת ארכיון
תינוק לאחר הלידה. תמונת ארכיוןפלאש 90

לאחרונה, עת גדלו הגוזלים, החלטנו להכניס בביתנו הקט שעון נוכחות, וכל ילד מתבקש לרשום את שעת כניסתו, כולל אמירת שלום להוריו (וחיבוק), ולהתפקד בצאתו. הדבר מקל על תחושת הארעיות של המפה המשפחתית. ואם ילד אחד חסר, לא משנה מה גילו, הפאזל לא שלם ולרגע נדמה שהוא בן יחיד.

אך מה שלא נעשה, לאט לאט הקן מתרוקן והדירה גדולה על מידותינו (בימות החול, כי בשבתות היא דווקא נמתחת כמו אקורדיון), ואז בוקע ועולה בלבי הרהור עבירה: אולי נעבור שוב דירה?

האמת היא שממש לא מתחשק לי. עברנו יותר מעשר דירות בחיינו הקצרים (חוץ מהדירה שנחרבה בנצרים, תיבנה ותכונן!) וככל שהמשפחה גדלה, משימת המעבר הלכה ותפחה. זה הפך לחוויה כמעט חד-שנתית, כאשר כמעט כל חופשת הקיץ תקופת 'בין הזמנים' הוקדשה למעבר דירה. אך היו בכך גם צדדים חווייתיים: כל הגוזלים נאספים ומתגייסים, והנה יש ממש צוות שלם. הראשון סבל, השני נגר, השלישי שרברב, הרביעי נהג והחמישי צבּע. בשבילי מעברי הדירה קיפלו בתוכם, עם כל הקושי הטכני והרגשי של פרידה מבית אהוב ומוכר, גם מימד מרענן של התחדשות ותיקון.

אך יש חלקים במשפחה - כלומר, האיש היקר - שלהם היה תמיד צער מיוחד בפרידה מחפצים המכבידים על המעבר. אז אני לוקחת צעד אחורה במלחמה האבודה הזו, והילדים נכנסים לתמונה. הם מנסים לשדל את אביהם הנוסטלגי (אני כבר התייאשתי), שאהבת חייו היא לאגור דברים בלתי שימושיים בעליל, ולהתחנן בפניו: "אבל אבא, הדברים בבוידם הכוללים בין השאר מכתבים, ציוד צבאי ישן, תמונות בלויות ומכשירי חשמל ישנים ששכנו בשקט ובאין מפריע במשך שנה. הם אפילו לא זכו להיכלל בבדיקת החמץ אז אולי ניפרד מהם?". זה מאפשר לו התבוננות נוספת על כל פריט ופריט, ועם סיפורים נוסטלגיים ומבטים מלאי תחנונים הוא מתלבט קלות - ומחליט להעמיס גם הפעם את כל התכולה על המשאית.

 

חבל טבור ארוך

ואם במעברי דירה עסקינן, המעבר הראשון במהלך חיינו הוא מרחם האם החם והבטוח לעולם הקר והמנוכר. המוניטור מצביע על ירידות בדופק, והעובר נשלף בקלות בוואקום. קשה אבל מאתגר, פותח, מאפשר.

התפקיד האימהי מתחיל עוד ברחם. מתברר שהאינקובטור העיקרי, הרחם, הוא איבר קריטי להתפתחותו העתידית של העובר, הן רוחנית והן פיזית, אך לעיתים אימהות אכלו בוסר ושיני בנים תכהינה. הנה כמה דוגמאות.

ישנם מחקרים המצביעים על קשר אפשרי בין שפעת בהיריון לבין אוטיזם. במחקר שנערך בדניה, שכלל כמעט מאה אלף ילדים בגילים 814, נמצא שתקופת חום ממושכת של האם בזמן ההיריון משלשת את הסיכון לאוטיזם אצל היילוד. צריכת אלכוהול מתונה (16 מנות בשבוע) בהיריון עשויה לגרום למנת משכל נמוכה יותר של הילד בגיל שמונה.

מחקרים חדשים מרמזים על כך שהתעמלות ארובית בהיריון, במיוחד אם האישה התחילה בה לפני ההיריון, יכולה למתן את התפתחות רעלת ההיריון, סיבוך קשה של יתר לחץ דם אימהי, הגורם לסיכון רב לבריאות האם ולאי-ספיקה שלייתית המסכנת את העובר ומלווה לעיתים גם בהיפרדות שליה.

במחקריים מעבדתיים בעכברים נמצא שיתר לחץ דם שהושרה באמצעים מלאכותיים במעבדה הוקל על ידי התעמלות, שגרמה כנראה להגברת ייצור של שני חלבונים שחשובים להגנה על כלי הדם במצבים של יתר לחץ דם הריוני. העכברים הוכרחו לרוץ שלושים ק"מ בשבוע לפני היריון, ו4.5 ק"מ לשבוע בהיריון. מחקר זה מעורר מחשבה, היות שאנו מורגלים להמליץ על מנוחה ולתת אישור רשמי לשמירת היריון בזמן שקיים יתר לחץ דם הריוני. אולי דווקא פעילות גופנית נמרצת עדיפה?

אך החשוב מכול - בהיריון המוח של העובר מתחיל להתפתח מבחינה הורמונלית כמוח נשי, והוא הופך – אצל עובר זכר - לגברי רק שמונה שבועות לאחר ההתעברות. אז מתכווץ מרכז התקשורת ויכולת ההקשה – אותה הקשה של ילד שמקיש על לבה של האם...

אין מנוס, האם משאירה חותם. היא הולכת עם הדור הבא לכל החיים, לטוב ולרע, והיא נושאת את צאצאיה האהובים על לוח לבה, שבאופן על-טבעי מתרחב עם הולדת כל ילד ונכד כמו אקורדיון או כמו בלון, ולעולם לא תאמר בלבה "צר לי המקום". בשמיעה מחודדת היא תחוש את נימי נפשם של ילדיה, את הבת היולדת הטרייה שמצליל קולה היא קולטת דכדוך, את הזוג הצעיר שמתקשה בפרנסה, את הנכד הטרי שלא מרצה את אחות טיפת החלב ועלה רק מאה גרם במשקל, ולעולם לא תאמר די. כל צחוק של נכדה שמנמנה נחקק על לוח לבה, וכל בכי שלה מעורר דאגה. כמובן שתיק הגב הולך עם אמא לכל מקום, בלכתה בדרך ובשוכבה ובקומה. והוא מכיל את תפילותיה לבן במילואים ולבן הזקונים.

ובינתיים, שעון הנוכחות ממתין לכרטיסיהם של המתבגרים שבוששים לבוא. עוד לילה לבן, כוכבים נוצצים, אבא ישן שנת ישרים, נדמה כי אין אלו ילדיו שלו שמתעכבים. דממה, רק נשימות מהירות של אמא. הגלגלים במוח מסתובבים במהירות: מתי הבן יגיע סוף סוף? מבחינתה חבל הטבור ארוך מאוד, ומעבר הדירה הווירטואלי של נשמות ילדיה מעולם לא יגיע לסופו.

אך השיר מספר סיפור אחר: "הנה הם באים ימים של שקט / כבר שכחתי איך שהם נראים /  אפשר עכשיו לפתוח את הדלת / לשלוח אל הרוח ציפורים".