בשעה שבה נכתבות השורות הללו, כבר ידוע שנגיד בנק ישראל הבא לא יהיה פרופ' ליאו ליידרמן. מי יהיה הנגיד הבא - עדיין לא ברור. מה שכן ברור כבר כעת הוא שתהליך בחירת הנגיד הפך לפארסה מתמשכת, שקודם כל מבזה את המערכת הכלכלית הישראלית.
הדרך לגיהינום, כמו במקרים רבים, התחילה בכוונות טובות. ראש הממשלה נתניהו, שנהנה מאוד מיחסי הציבור הבינלאומיים שסיפק פישר למשק הישראלי בכמעט עשור האחרון, ניסה ללכת על פי הכלל הידוע ש"מעלין בקודש ואין מורידין" ולבחור שוב נגיד בעל שם עולמי. אלא שמתברר שכלכלנים מסוגו של פישר אינם צומחים על העצים. מעטים הכלכלנים היהודים הבכירים בעולם שיהיו מוכנים כמו פישר לעקור לישראל למשך חמש שנים לפחות, על מנת לשאת על גבם את משא כלכלת ישראל.
במסדרונות השלטון היה מי שהשתעשע במחשבה לפתות את יו"ר הבנק הפדרלי האמריקני היוצא, תלמידו של פישר, פרופ' בן שלום ברננקי היהודי לעלות לארץ ולהיות לנו לנגיד. אולם רעיון זה מראשיתו לא היה יותר מאשר פנטזיה פרועה. ניסיון אחר שעשה נתניהו היה לשכנע את פרופ' אלחנן הלפמן, ישראלי המשמש מזה שנים ארוכות כחבר סגל באוניברסיטת ת"א ואוניברסיטת הרווארד. הלפמן הוא הכלכלן הישראלי המצוטט ביותר בעולם ונחשב לכלכלן בכיר ומוערך בקהילה האקדמית בעולם. אולם הלפמן לא התרצה, ונתניהו נאלץ לחזר על פתחיהם של כלכלנים אחרים.
היחיד שענה על דרישת המכובדות הבינלאומית מחד ונעתר לנתניהו מאידך היה הנגיד לשעבר, פרופ' יעקב פרנקל. פרנקל, שכבר מלאו לו 70, כבר כיהן בעבר כנגיד בנק ישראל ומאז שימש בתפקידים בכירים בקונצרנים פיננסיים בינלאומיים דוגמת AIG ו-ג'יי פי מורגן צ'ייס אינטרנשיונל. לרבים נראתה הבחירה תמוהה משהו, בין היתר על רקע גילו של פרנקל. אולם הקש ששבר את גב הגמל היה פרשת אי הדיווח על כך שנחשד בגניבה בנמל התעופה של הונג קונג לפני כשבע שנים. פרנקל הבין מהר מאוד שגם אם מינויו יאושר לבסוף העננה תהיה בלתי נסבלת, ועל כן ויתר. תוך 40 שעות הצליח נתניהו להעמיד מועמד חלופי מטעמו, פרופ' ליאו ליידרמן, אולם זה פרש גם הוא מהמועמדות כ-48 שעות לאחר שנודע עליה. ליידרמן, בכיר בבנק הפועלים ולשעבר בכיר בבנק ישראל, לא הסביר מדוע פרש, אולם בהחלט ייתכן שהדבר קשור לפרסום בערוץ 10 לפיו נהג להיוועץ באסטרולוג בעניינים אישיים. כעת נצטרך להמתין ולראות מה יעשו נתניהו ולפיד. החשש הגדול הוא שהשניים יציגו מועמד, אולם יהיה זה נגיד של אין ברירה. אף אחד מהכלכלנים המוערכים והבכירים אשר עשויים היו להיחשב מועמדים טבעיים, לא יסכים להכניס את ראשו ל'מיטה חולה' שכזו ולהיחשף כך לעין הציבור. במידה רבה יתכן שמינוי הנגיד הנוכחי עשוי להשפיע על המערכת כולה ולהקשות על משיכת שמות משמעותיים לסקטור הציבורי.
הסוף ל'ארבעה במאה'?
רגע לפני סיום המושב הנוכחי אישרה מליאת הכנסת בקריאה שניה ושלישית את 'הצעת החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל (הוראת שעה), התשע"ג-2013'. כפי שמעיד שמו של החוק, מטרתו היא להגן על "הספרות והסופרים". אבל כבר כשהחלו הליכי חקיקת החוק, התברר כי קיימת מחלוקת גדולה בשאלה מה אכן מגן על הסופרים ומה היא ההגנה הנחוצה, אם בכלל, לספרות. את התופעה שהדירה שינה מעיני המחוקקים נדמה שאין מי שלא מכיר. מבצעי המכירות בסגנון 4 ספרים ב-100 שקלים ודומיהם הפכו לנפוצים מאוד בשנים האחרונות. התחרות הגדלה והולכת בין שתי קמעונאיות הספרים הגדולות, צומת ספרים וסטימצקי, הביאה לשרשרת מבצעים שהפכו למעשה למחיר הבלתי רשמי של הספרים בישראל. למצב הזה היו שלוש תוצאות עיקריות, שתיים מהן חיוביות מאוד והשלישית פחות.
ראשית, גדל מאוד מספר הספרים שהקורא הישראלי הממוצע קונה. שנית, סופרים חדשים קיבלו חשיפה גדולה יותר, משום שמרבית המבצעים כוללים קניית כמה ספרים יחד. הקונה הממוצע, המעוניין בספר של עוז, יהושע, קנז, נבו, קרת וכדומה, מצרף אליו ספרים של סופרים מוכרים פחות הנחשפים כך לקהל הרחב. אולם התוצאה השלישית היא ירידה חדה בהכנסה שמקבלת ההוצאה לאור ממכירת הספר. הירידה בהכנסת ההוצאה לאור מקוזזת רק חלקית בעליית מספר הספרים הנמכרים. הצניחה בהכנסה מגולגלת על כל שלבי ייצור הספר, אך הנפגע העיקרי הוא הסופר, משום שהוא היחיד שתלוי בהכנסות מספר מסוים דווקא. כך קרה שסופרים קיבלו סכומים מגוחכים של שקל-שניים על ספר שלהם שנמכר, ובסופו של דבר, גם רב מכר שכתיבתו נמשכה למעלה משנה הכניס לסופר לכל היותר משכורת של חודשיים-שלושה.
הבעיה, כך מסתבר, היא בעיה אמיתית, אולם היא נוגעת בשורש המוטיבציה של הסופר. שוק הספרים העברי קטן. על מנת שסופר, ובמיוחד כזה שאינו מפורסם, יוכל למכור כמות משמעותית של ספרים, הם חייבים להיות זולים ולהימכר במבצעים. מנגד, השיטה שוחקת גם את פרנסתם של הסופרים הנחשבים יותר. אם המוטיבציה של סופר היא להתפרנס, שיטת המבצעים פוגעת בו אנושות. אם לעומת זאת הוא מעוניין בכמה שיותר קוראים, שיטת המבצעים היא השיטה האידיאלית עבורו.
הפער הזה (אם כי לא רק הוא) מסביר את היחס האמביוולנטי של רבים מהסופרים לחוק החדש. החשש הוא מפני מצב שבו סופרים חדשים יתקשו לכבוש לעצמם מקום בספרות העברית, והישראלי הממוצע יקנה פחות ויקרא פחות. בנוסף, סופרים רבים הם גם חובבי ספרים, ולחובבי הספרים יום אישור החוק הוא יום עצוב למדי. החשש בקרב הסופרים הצעירים הוא שהחוק יגן על הוצאות הספרים והסופרים הוותיקים, אך ידחק אותם משולי רשימות רבי המכר אל המדבר הספרותי. נקודת האור בסיפור היא העובדה שהחוק החדש נחקק כהוראת שעה. יש לקוות שכאשר יתבררו הנזקים, יהיו המחוקקים אמיצים מספיק על מנת לשנות או אפילו לבטל אותו.