אנטישמיות בערי העולם אינה דבר חדש. כשסרט, פותח את הפריים הראשון שלו בסצינת אלימות כלפי תלמידי בית ספר יהודי מיד אנו חשים זעזוע, שנאה כלפי הזרים, אהדה כלפי היהודים ובסוף אפילו שואלים " למה הם לא עולים ארצה? הרי כאן זהו מקומם.
כל הנקודות הללו, עלו גם בראשי בדקות הראשונות של הסרט שיעלה בימים הקרובים למסכים ברחבי ארצינו.
אך זו רק ההתחלה.
כאן מגיע נקודת ההפתעה ומכאן הכל מסתדר. חוץ מדבר אחד. כשראיתי את שמו של הסרט "אוסטרליה שלי" נדדו מחשבותי לנופיה, סודותיה, אוצרותיה של אוסטרליה הרחוקה. אזה זהו שלא. את אוסטרליה לא תזכו לראות בסרט הזה. דברים אחרים, יפים ומהנים דווקא כן.
הסרט, הוא סיפורם של שני אחים, טדק בן העשר ואנדרה בן הארבע עשרה, החיים בשכונת עוני בוורשה של שנות השישים. בעוד אמם נאבקת על הישרדותם, מציאות חייהם של השניים נעה בין שירה במקהלת הכנסייה לשיטוט ברחובות עם כנופיית נערים אנטישמית אלימה.
מעצרם של הבנים על ידי המשטרה בעת פעילות אנטי יהודית, מביא את האם להחלטה שתשנה את חייהם. היא מתוודה בפניהם על היותה יהודיה ניצולת גטו וורשה ומחליטה לעלות לישראל.
תוך חודשיים מוצאים עצמם הילדים חיים בקיבוץ אשר מהווה נגטיב מושלם לעולם שהכירו עד עתה. תהליך ההתאקלמות וההתייהדות שעוברים השניים מצייר תמונת מציאות ישראלית מנקודת מבט יוצאת דופן.
הבמאי, עמי דרוזד זכה בפרסים בינלאומיים רבים והיה אחד מחמש המועמדים לפרס האקדמיה של אסיה בקטגורית הסרט הטוב ביותר.
גם השחקנים, אלכסנדרה פופלבסקה, יעקב וורבלבסקי, לוקאש סיקורה, ליליאן רות, הגם שאינם מוכרים מטיבים להביא את הסיפור האנושי, בצורה הנכונה ביותר.
סרט מעניין, שונה, המביא לנו זוית אחרת של החיים לפני ארבעים שנה במדינה המתחדשת.