זקני ירושלים מספרים, שבימים ההם, כשהגיע ט"ו באב, הייתה ירושלים לובשת ארשת של אלול ובעלי המלאכה היו סוגרים חנויותיהם בחצי היום ומתכנסים בבתי כנסיות ובתי מדרשות ועוסקים בתורה ובתפילה. זה בחומש, זה במשנה, זה בהלכות וזה בתלמוד, כאן חבורת אגדה וכאן תענית דיבור, לקיים מה שאמרו חכמנו זיכרונם לברכה "במקום שליבו חפץ". לא היו ימים אלו ימים של שמחה כי אם ימים של קושי וחשבון עוונות. "אלול!" היה זועק השמש ברחובות בקולו השובר עקמומיות שבלב. ומשנכנס אלול מרבים בתורה ובתפילה, בצדקה ובמעשים טובים. בפנים עצבות היו מהלכים להם בני ירושלים ברחובה של עיר. לא הייתה זו עצבות של בין המצרים כי אם עצבות של איש דואב על חטאיו וירא מהמלך המשפט.
פרצופיהם של העוברים ושבים לא היו אלא ראי לירושלים החרבה. עולמה של תשובה, כחלק מהיהדות כולה באותם הימים, היה עולם של "כל הקדוש מחברו חרב מחברו". וכשם שבני האדם חרבים כך עירם חרבה ובזויה, מלאת עוני ומחסור הזועקים מכל חצר ופינת רחוב.
ומנגד עומד לו הרב קוק זצ"ל, יחידי בהשקפתו החדשה-ישנה, ורואה את טפטופי החיים הראשונים של היישוב החדש כשבחזונו כבר קיימת "מדינת ישראל". לאחר לבטים רבים מחליט הרב, עם איש סודו ותלמידו – הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל – להוציא לאור את "אגרת התשובה", שהיא הדרכה רעיונית ומעשית לקיום מצות התשובה, המיועדת לדור התחייה בארץ ישראל. לימים נקרא הספר "אורות התשובה", כחלק מספרי האורות של הרב, ע"י מוציאו לאור הלוא הוא בנו יחידו הרצי"ה זצ"ל.
כיצד היו נראים חיינו ללא "אורות התשובה"?
בשורות הבאות נערוך "סיור סליחות" בספר ונתבשם ממבטו החדש-ישן על עולמה של התשובה ממקורה בקודש, דרך גלגוליה בנוראות הגלות והשפעותיה ועד לחזרתה למקומה הראשון. (הפרקים והסימנים ע"פ המהדורה התשיעית בהוצאת ישיבת "אור עציון").
ללא "אורות התשובה", כנראה שהיינו נכנסים שוב ושוב לראש השנה באווירת נכאים מכבידה, שדבר אין לה עם יום ההמלכה של מלך מלכי המלכים. לא היינו יודעים ש"התשובה אינה באה למרר את החיים כי אם להנעימם" (פרק טז, ו). לא היינו מצליחים לשמור את האיזון העדין והמפליא של "טבעה של התשובה היא, שהיא נותנת לאדם מנוחה וכובד ראש כאחד" (ז, א). לאחר הבלטת צדדי היגון והצער שבתשובה, המצויים כל כך בספרי גדולי דורותינו, לא היינו מעיזים לפנות אל ההמונים "ודווקא להובילם בשמחות וגיל, בלא שום דרך עוצב..." (אגרת שע"ח, הובאה בחלקה כפתיחה ל"אורות התשובה").
ללא "אורות התשובה" היינו ממשיכים לראות את חצי הכוס הריקה ולהדגיש את "ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה". היינו משוקעים ביגון ואנחה על עצם העובדה שחטאנו, ולא היינו מתנחמים בתשובה וקל וחומר שלא בהרהור תשובה. היינו שוכחים את העובדה ש"צריכים להעמיק מאד באמונת התשובה, ולהיות בטוח, שבהרהור תשובה לבד גם כן מתקנים הרבה את עצמו ואת העולם" (ז, ו). לא היינו יודעים להעריך את גדלותה של "התשובה הפתאומית הבאה מתוך איזה ברק רוחני הנכנס בנשמה" (פרק ב). היינו ממשיכים לחיות ב"שחור לבן" ו"או הכל או כלום". היינו מתייאשים מהקושי לתקן את הכל, ולא היינו מסוגלים לשמוח בחלקנו על כל תיקון שתוקן ועל כל לבנה שהצטרפה לבניין הגדול. "עיקר הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלותה של תשובה" (יד, ד1).
ללא "אורות התשובה", לא היינו מצליחים לקיים את מצות התשובה בשמחה. לא היינו מרשים לעצמנו להתמלא שמחה על שזכינו בתיקון מכאן ולהבא. "הולך ומתמלא עונג ודשן פנימי יחד עם לב נשבר ונפש שחה מדוכאה, שגם רגש זה עצמו...מוסיף לו עונג רוחני..." (פרק ג). לא היינו שמים לב, שבעצם הצער על החטא מתגלה יופי הנפש שלא הושחתה לגמרי, ונשארה בטהרתה הפנימית למרות החטא.
ללא "אורות התשובה", לא היינו שומעים על "התשובה הגופנית הסובבת את כל העברות נגד חוקי הטבע" (פרק א). היינו ממשיכים את אותו קו של יהדות הגולה שדבר אין לה עם העולם הזה. אותה יהדות המזלזלת בחיים, בטבעיותם ובבריאותם. אותה יהדות שלא רואה סתירה בין קדושת החיים ושמירתם לבין עישון מעלי עשן כל שהם. אותה יהדות שלא רואה ערך בבניין העולם, שהרי "ככל שיוסיף הגוף בניין יוסיף השכל חורבן", ועולה עם המבט הזה גם לארץ ישראל שיישובה ובניינה היא מהמצוות השקולות כנגד כל התורה.
ללא "אורות התשובה", היינו ממשיכים לחשוב שהתשובה היא עניינו של הפרט שחטא ורוצה לשוב לאלוקיו. לאחר אלפיים שנות גלות ושכחת היותנו לעם, לא היינו מעלים על דעתנו שהתשובה היא עניין לאומי, למרות הפסוקים המפורשים בפרשת התשובה שבפרשת נצבים. לא היינו יודעים כי "תחיית האומה היא היסוד של בנין התשובה הגדולה, תשובת ישראל העליונה, ותשובת העולם כולו שתבוא אחריה" (יז, א). לא היינו מחשיבים כתשובה את העשייה החלוצית של אלו שהגישו לנו את המדינה על מגש של כסף – "התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב אל ארצה, אל מהותה, אל רוחה ואל תכונתה – באמת, אור של תשובה יש בה" (יז, ב).