נילי ארד, נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, היא קודם כול משפטנית. מי שעשתה את דרכה הארוכה בפרקליטות המדינה ובמשרד המשפטים, הגיעה לבית הדין הארצי לעבודה מן השדה המשפטי ונותרה משפטנית בכל רמ"ח איבריה.
כשנכנסה ארד לנעליו הגדולות של קודמה בתפקיד, השופט סטיב אדלר, היו מי שהאמינו כי תקופת כהונתה לא תתאפיין במהפכות גדולות. אולם מי שמונתה לשופטת בידי אהרן ברק החליטה, כך מסתבר, ללכת בדרכו. לאט אבל בטוח הצטרפה ארד למגמה שהחלה עוד בימיו של אדלר, של ביצור זכויות העובדים ועיגון זכות ההתאגדות במובנה הרחב. ארד נתנה גיבוי עקבי לשביתות עובדים, כל עוד הן לא חרגו מהגבולות הרחבים למדי שנותן להן החוק על פי פרשנותה. גם במקומות שבהם מנעה שביתות, עשתה זאת תוך חיזוק עמדת המיקוח של העובדים.
דוגמה טרייה לכך ניתן למצוא בהחלטה שהוציאה לאחרונה, להתנות את עצירת השביתה בנמלים בעצירת הרפורמה שתכננה הממשלה. ארד אסרה אמנם על העובדים לשבות, אך במקביל אסרה על המדינה להוציא את המכרזים לנמלים הפרטיים, ובפועל הקפיאה את הרפורמה. המדינה עתרה לבג"ץ נגד בין הדין לעבודה, צעד נדיר כשלעצמו, וכעת העתירה תלויה ועומדת, ממתינה להכרעת שופטי בג"ץ.
דוגמה נוספת, פורצת דרך וחדשנית, הייתה פסיקתה של ארד במסגרת סכסוך העבודה בחברת פלאפון. שם פסקה ארד באופן תקדימי כי למעסיק אסור להביע התנגדות לכוונת עובדיו להתארגן במסגרת ארגון עובדים. על מנת להבין עד כמה מדובר בתקדים, נציין כי מזה שנים אוסר החוק הישראלי על מעסיקים לבצע צעדים אקטיביים למניעת התארגנות עובדים. נאסר לאיים על עובדים הפועלים להתארגנות, נאסר לפגוע בעובד על רקע זה ובאופן כללי ניתן לעובדים חופש משמעותי. אולם מעולם לא נאסר על מעביד להביע את דעתו השלילית על עצם העניין. ההנחה הייתה שכמו לעובדים, כך גם למעביד שמור לפחות חופש הביטוי האישי. אך לא עוד. בפסק דין תקדימי קבעה ארד כי למעביד אסור כלל להביע דעה בשלב זה של התארגנות העובדים. בכך למעשה הפכה זכות ההתארגנות לאחת הזכויות המוגנות ביותר בישראל של שנות האלפיים.
אלו הן כאמור רק שתיים מפסיקותיה של ארד בשנה האחרונה, אולם הן חלק מתוך שורה של פסיקות המשנות את פניו של שוק העבודה בישראל. ארד תפרוש מתפקידה בתוך כארבעה חודשים, עם הגיעה לגיל 70, אך מורשתה, שעליה עמלה במיוחד בשנה האחרונה, תצטרך לעמוד בכמה מבחנים, בין היתר מבחן בג"ץ ומבחן השופטים שיבואו אחריה.
צל"ש: רשת הסלולר גולן טלקום
איש העסקים מיכאל גולן הוא טיפוס צבעוני למדי. הוא עלה לישראל רק בשנת 2007, והצליח להיות הראשון שפרץ את המועדון הסגור של ארבע חברות הסלולר הוותיקות ולהקים חברה חדשה שתתחרה בהן. אולם 'גולן טלקום' שבראשותו אינה הגלגל החמישי בעגלת הסלולר הישראלית. גולן הצליח, או שמא נאלץ מתוקף תנאי המכרז שבו זכה, לשנות את הקונספציה בשוק הסלולר. על פי הקונספציה החדשה שהביא עמו גולן, חשבונית סלולרית חודשית איננה צריכה לעלות יותר מ100 שקלים. גולן הוציא את המכשירים מהמשוואה, ויתר על השימוש בעמדות מכירה פרונטליות וגייס לעזרתו את רשת האינטרנט ואת המוקד הטלפוני בלבד.
מוקדם עדיין לדעת מה מידת ההצלחה של החברה, האם המודל העסקי אכן יעבוד והאם גיוס המנויים יעמוד ביעדים. אולם רק על עצם ניעורו של שוק הטלפוניה הסלולרית מגיע צל"ש לגולן ולחברה שהוא עומד בראשה. מי שגרם לחברות הסלולר הוותיקות להתחיל להתחנף לכל לקוח ולהבין שאיש מאיתנו אינו מובן מאליו, ראוי לכל הערכה אפשרית על כך.