האם שאננות היא שתעתעה בעורף הישראלי בימים שקדמו למלחמת יום כיפור, כפי שמתארים זאת רבים, או שמא מדובר ברוח אחרת שליוותה את הימים שקדמו למלחמה? זו השאלה שעומדת בבסיס ספרה החדש של חוקרת התרבות ד"ר דליה גבריאלי נורי עימה שוחחנו ביומן ערוץ 7.

ד"ר גבריאלי נורי מהמכללה האקדמית הדסה וממכון טרומן שבאוניברסיטה העברית, מציבה סימני שאלה גדולים על קביעתם של גורמים רבים ולפיה השאננות היא שהכתה את ישראל עם פרוץ מלחמת יום כיפור.

במחקרה בוחנת גבריאלי נורי את שש השנים שקדמו למלחמה וממנה עולה תמונה שונה. בדבריה בראיון היא מזכירה כי בשנת 72' 24 אחוזים מהתל"ג הכללי הוקדש לביטחון, ולדבריה מדינה שמצויה בתחושת שאננות אינה משקיעה סכום עתק שכזה, רבע מהתל"ג בביטחון. היא מדגישה בדבריה כי אחוז זה הוא ללא אח ורע בעולם כולו ובכך הוכחה להיערכותה של ישראל בנשק יותר מכל שנה אחרת קודם לכן.

עוד היא מזכירה את ההרוגים הרבים בשלוש השנים שלאחר מלחמת ששת הימים – 720 אזרחים וחיילים. להערכתה מספר שכזה לא יכול היה להותיר את ישראל שאננה כלל ועיקר.

בדבריה מדגישה גבריאלי נורי את חשיבות מחקר העורף ותרבות העורף בימי המלחמה שכן בניגוד למחקרי המודיעין וההיערכות הצבאית שהשתנו לחלוטין מאותם ימים ועד לימינו ארבעה עשורים לאחר מכן, דווקא התרבות המהווה מעטפת להתנהלות הכוללת של אזרחי ישראל נותרה על מכונה, ומשום כך החשיבות הרבה לחקירתה ולהסקת מסקנות אודותיה.

ד"ר גבריאלי נורי מציגה בדבריה "קריאה נרגשת" כהגדרתה לחוקרים לבחון מוקדם ככל הניתן ובאופן מעמיק ככל הניתן את התנהלות העורף. היא מציינת כי רבים בחנו את המוכנות הצבאית והמודיעינית ואת התנהלות הלוחמים הקצינים והפוליטיקאים אך לא ניתנה במה רחבה דיה כדי לספר את סיפורם של מי שלא לחם, את סיפורם של הנשים, סיפורם של מי שנותר בעורף. לדבריה קיימת חשיבות עליונה בלימוד האופן בו תפקדו העיריות, חלוקת המזון, משרדי עורכי הדין ועוד. "אחרי ארבעה עשורים הגיעה השעה לשמוע דברים שאינם קשורים בהכרח ללחימה", היא אומרת ומציינת כי כשם שלהבדיל עדויות מהשואה נאספות לקראת היום שבו לא יהיה מי שיוכל להעיד, כך גם בחקר מלחמת יום הכיפורים יש לבצע את הדברים מוקדם שכן מספרם של העדים הולך ומצטמצם.

בספרה החדש המתבסס על הדוקטורט שאותו ערכה בהדרכתה של הד"ר אורלי לובין, מעלה גבריאלי נורי את התפיסה לפיה התחושה שאחרי מלחמת ששת הימים ייפתה את המלחמה. התרבות בשירה בספרות ובמחזאות הציגה את ההרואיות של הלחימה ומיעטה בתיאור השכול והכאב, ובכך הטמיעה בתפיסה הישראלית תחושה שהמלחמה היא מושג חיובי. זאת בעיקר לנוכח ההישגים הישראליים המשמעותיים שאליהם הגיעה ישראל במלחמה הן בזירה הכלכלית והן בזירת ההכרה הבינלאומית בכוחה הצבאי. כיוון שכך אזרחי ישראל לא חששו ממלחמה ולא העריכו שהיא על כל נוראותיה אכן יכולה להתרחש.

עם זאת יצוין כי כבר בפתח דבריה הדגישה גבריאלי נורי כי ספרה אינו נותן מענה החלטי וברור לשאלת ההשפעה של התרבות בעורף על ההיערכות למלחמה, אלא מתמקד יותר בהצבת סימני שאלה על התפיסה הקיימת, התפיסה המאשימה את 'השאננות' ומעלה השערות והערכות.