קהלני: תחושת שליחות משמים

תא"ל במיל' אביגדור קהלני מספר לערוץ 7 על הקרבות, הפחדים, האש והניצחון שהגיעה מתוך השגחה עליונה וגבורת לוחמים.

שמעון כהן - ערוץ 7 , ה' בתשרי תשע"ד

אביגדור קהלני
אביגדור קהלני
פלאש 90

בראיון ליומן ערוץ 7 מספר תא"ל במיל' אביגדור קהלני, מג"ד 77 בתקופת מלחמת יום הכיפורים וממעוטרי אות הגבורה במלחמה, על הקרבות ועל התחושות ארבעה עשורים אחרי.

בראשית הדברים התבקש קהלני להתייחס לדבריו של מי שהיה מפקד החטיבה בה לחם, האלוף במיל' יאנוש בן גל, אודות הצורך לשנות את היחס למלחמת יום כיפור ולראות בה ניצחון גדול ולא הפסד וכישלון צורב. קהלני מתקשה לקבל את הגישה הזו במלואה. לדבריו אמנם "הניצחון היה גדול. מהמצב שבו נכנסנו למלחמה ועד לכך שסיימנו 35 ק"מ מדמשק ו-101 ק"מ מקהיר, סגרנו על הארמיה השלישית, אבל הניצחון הזה בא בעצב רב ועם הרבה שאלות איך הגענו למצב הזה. איבנו חברים רבים, בתוכם את אחי ואת גיסי והדברים הולכים יחד", הוא אומר.

עם זאת קהלני מבין את הצורך להבליט את הניצחון, אך זאת לא על חשבון הבעת הצער העמוק על האבדן שהתלווה למלחמה. באשר לתגובה המצרית הרואה במלחמה ניצחון ומקיימת תהלוכות ניצחון בקהיר בכל שנה אומר קהלני כי הדברים מובנים אך הם דומים לילד שאזר אומץ, נטל מקל והיכה ילד גדול ממנו. ילד שכזה ישמח על האומץ שגילה גם אם הובס לאחר מכן על ידי הילד הגדול. "מצרים גאה בכך שהכתה באויב הציוני והיה לה האומץ לפתוח במתקפה. הם אמנם הובסו בצורה מבישה אבל עצם העובדה שהעזו יש בכך מקום לגאווה כעם".

לקרבות מלחמת יו"כ הגיע קהלני לאחר פציעה קשה במלחמת ששת הימים, אז כיהן כמפקד פלוגה, ולדבריו ההחלטה הקשה ביותר הייתה ההחלטה לשוב אל הטנקים. זאת לאחר שהוצע לו לקבל תפקיד עורפי. "לא קל אחרי שנה בבית חולים, אחרי שעד היום עברתי 17 ניתוחים, אחרי שטענו שאולי לא אצא מבית החולים, יצאתי מדדה אבל ההחלטה הייתה ברורה – אם אני חוזר לצבא אז לחוד החנית. זה לא היה קל. הייתי צריך להעלות פרופיל (לקהלני נקבע פרופיל 31 לאחר פציעתו). זייפתי מסמך באיזו תעודת שבי ורשמתי שם 97 ויצאתי לקורס צניחה, צנחתי 12 פעם במקום 4. חששתי שאם אגיע שוב לסיטואציה דומה אקבל הלם קרב וכשהחלה המלחמה והפה התייבש חששתי שזה קורה. כשעמד לידי טנק במרחק 10 או 20 מטרים והמפקד קופץ ממנו כשהוא בוער, זו הייתה תמונה שזכורה לי מעצמי. שמעתי את הזעקות וראיתי איך הוא מחפש לכבות את עצמו מהאש, קיבלתי שוק חשמלי, חשתי שזה קורה לי".

אך ההתעשתות הייתה מהירה והדרך אל נטילת הפיקוד תוך כדי קרב הייתה מהירה. קהלני משוכנע שהוא עצמו היה הפסיכולוג של עצמו ובכך סייע לעצמו לצאת מהטראומה אל הקרבות הקשים.

על ראשית המלחמה הוא מספר כיצד זומן כעשרה ימים קודם למלחמה כדי להיערך לאפשרות של תקיפה ובשעה שתיים בצהרים של יום כיפור היה אז בנפאח ולפתע החלה הפצצת מטוסים מעליהם. "שכבתי בחול, ניסיתי לגונן על הראש. היינו על הפנים תרתי משמע". ברגע הראשון היה קהלני משוכנע שמדובר בטעות של מטוס ישראלי. "לא האמנתי שהם מסוגלים לחצות את הגבול", אך הדברים התבררו כאשר הרים את הראש וזיהה שמדובר במיג.

שניות אחרות לאחר מכן התעשת, קפץ אל הג'יפ והחל לערוך את הגדוד ליציאה אל הקרב, הכוח עלה אל הטנקים "עלינו לגבול בלי שידענו מה הפקודות וקיבלנו פקודות תוך כדי תנועה. מאז היו לנו ארבעה ימים קשים ביותר של בלימה, לעיתים ביחס של שמונה או תשעה טנקים סורים לטנק ישראלי אחד", הוא אומר וכשהוא נשאל כיצד בכל זאת מסבירים באופן לוגי את ההישג הוא אומר: "היינו טובים יותר מהם, התאמנו פי עשר יותר מהם. הטנקים שלנו אמנם היו יותר גדולים משלהם אבל ההפעלה שלהם הייתה קלה יותר כך שהדברים התקזזו אלה עם אלה. הייתה בתוכנו תחושה שאין איש מאחורינו".

"אמנם הייתה בעיית מנהיגות לא קלה, אבל מפקדים הסתערו קדימה. גם אני כמפקד גדוד הייתי בעמדה הקדמית ביותר. דבר שעד אז לא היה מקובל. כעם יהודי אנחנו מבינים את המשמעות של הארץ הקטנה שיש לנו, והייתה שם האמונה הפנימית במשפחה, באל. קרה שם משהו גדול יותר מבינתנו. כל הסימנים אמרו שאנחנו חייבים להתפרק והם ירוצו אל תוך הגדר. קרה משהו שעמדנו עם אש יוקדת בעיניים ואיזו אמונה משיחית פנימית ותחושת שליחות משמים. קרה פה משהו".

בהמשך דברים מתייחס קהלני לשאלה הגדולה, שאלת 'איך הגענו להפתעה הזו'. להערכתו הנעליים הזרוקות על הדיונות בסיני במלחמת ששת הימים, הן שהעניקו למקבלי ההחלטות תחושת ביטחון, "תחשה שאנחנו גיבורים ואין עלינו", אומר קהלני המזכיר את היערכות הצבא המוקדמת כהוכחה לכך שהמלחמה הייתה צפויה והצבא נערך אליה ודווקא מקבלי ההחלטות הם שחששו לגייס מילואים. קהלני מציין כי ככל הנראה רבש"ע כיוון את הדברים כך שהמתקפה הייתה ביום כיפור ולא בראש השנה כאשר העם כולו ערך מנגלים בכל פינה במשך ארבעה ימי חופשה.

 "ביום הכיפורים כל אחד היה בביתו וכשהחלה המלחמה נכנסו לרכב עלו על הטנק ויצאו להסתער. יש השגחה. אלוהים שבשמים כיוון זאת כך. הוא רצה לתת לנו סטירת לחי מצלצלת ועד היום הלחי אדומה אבל הוא לא רצה להרוס אותנו. את הדברים הללו מפנימים אחרי שנים ולא תוך כדי ירי כשאתה מבקש להגן על חייך. צורת קבלת ההחלטה של המלחמה היא נקודת שפל, נקודת הסיום היא נקודת ניצחון".