"לא!", פסק המנהל שלנו, "זה יקר מידי בשביל תלמיד ערבה. הסתכל סביב, אנחנו מוקפים בערבות."
"מהר", האיץ בי המנהל, "צריך להגיע ליריד התלמידים מוקדם. יש כלל שאומר שזה לא משנה כמה כסף ותמריצים תשקיע בתלמידי האתרוגים ובילדי הלולבים, כמו שאתה יכול לדבר שעות עם האבות של תלמידי ההדסים-הדוסים, בסוף תמיד חוטפים את הטובים. ואז...", לקח המנהל נשימה עמוקה, מגניב ניגוב מהיר למצחו נוטף הזיעה, "ואז חביבי אתה נשאר רק עם תלמידי הערבה. ואלו...", חייך המנהל במרירות, "אלו כמו שכולם יודעים, לא חסרים, יש בשפע, והאבות המוכרים שלהם מתלבשים עליך שרק תעשה טובה ותיקח כמה מהם".
האמת שתמיד שמעתי על 'יריד התלמידים' שמתנהל בסוכות, אבל אף פעם לא ידעתי איך זה הולך.
"מהר", דחף אותי המנהל, "לדוכן ילדי האתרוגים. ברוך ה' הגענו מוקדם! אז ככה:
אתה מסתכל מהר על תלמיד האתרוג הכי יפה שנראה לך, זה שהוא עם כמה שפחות כתמים, שהפיטם על הקודקוד שלו יושב כמו שצריך, שמגיע ממשפחה טובה. ואז אתה מתחיל לשאול אותו כמה שאלות, ככה אתה רואה אם הוא מגיע עם שם טוב, ככה אתה יכול לבדוק ולראות את הציונים שלו, את השאיפות. יאללה, קדימה, אתה עוד פה?".
ואז בזריזות ניגש המנהל לתלמיד אתרוג אחד, עקף באלגנטיות מנהל ישנוני וישר חטף אותו לידיים תוך כדי הצעה עסקית להורה המוכר שלו: "שומע אדוני, במוסד שלנו אנחנו מתייחסים לילדים כמו שלך כמו לאתרוגים נדירים. תאמין לי, אנחנו מעריכים את העבודה שעשית איתם עד שגדלו לפרי היפה שהם."
אבל האבא המוכר, למוד החיזורים, לא התרגש במיוחד ושאל עניינית:
"מה אתה מציע לתלמיד האתרוג שלי?"
"הו הא, שמיים וארץ, הרים וגבעות! יש לנו שתים עשרה מגמות חדשניות ביותר: רפואה. מיקרוביולוגיה, אופטיקה, מגמת הכנה מיוחדת ל8200. מסלול מצטיינים לממר"ם. בכיתה ז' אנחנו מכניסים את המצטיינים לתוכנית החלפת סטודנטים מתוך מגמה שעד לתיכון כולם ידעו שלוש שפות וישלימו את התואר הראשון שלהם במקרו כלכלה".
"מה אתה אומר ילד?", פנה אביו המתרשם של תלמיד האתרוג לבנו.
"נראה מגניב אבא, נראה לי אפשר ללכת על זה."
"מצויין", הגיב האבא בחיוך. סגרנו. תוך שניות הוחלפו לחיצות הידיים והמנהל שלנו דפק לעצמו חיוך גדול ושבע רצון.
"ככה זה", חייך אליי בסיפוק, "תזכור שכל מוסד של ארבעת המינים, הולך ונמדד קודם כל לפי תלמידי האתרוג שלו. אתרוגים זה טוב ליחסי הציבור, לשיווק שלנו, לקבלת תקציבים, הריח שלהם מגיע עד ללשכה של דלית שטראובר מנכלי"ת משרד החינוך. ואם הוא אתרוג יפה במיוחד כמו כאן, גם השר כבר ישמע עליו, עלינו, עליי. ועכשיו מהר, לדוכן תלמידי הלולב."
מיד ניגש המנהל לדוכן תלמידי הלולבים והסביר לי בקצרה:
"כאן מדובר בתלמידים שמצטיינים ובולטים מעל כולם במשהו אחד מיוחד, כמו גאונים במחשבים, ספורטאים מצטיינים, חתני חידון התנ"ך. אין מוסד יכול לצאת ידי מצוות ארבעת המינים בלי תלמיד לולב 'ראוי'."
ועוד הוא מדבר וכבר פתח בשיחה עם אביו של תלמיד הלולב:
"אתה יודע איזה מסורת ארוכה של לולבים יש לנו?", פתח בביטחון, "עשרה חתני תנ"ך ועוד שמונה ספורטאים מצטיינים! המתקנים שלנו מושכרים בחופשות למכון וינגייט. אליפות העולם בשחייה התקיימה השנה אצלנו. מייקל פלפס היה טובל קבוע במקווה שלנו", קרץ אליו המנהל.
"נהדר", אמר תלמיד הלולב. "נהדר", אמר גם אביו, ומיד סגרו עסקה ועוד תלמיד נוסף למוסד.
"יאללה, כמעט סיימנו, עכשיו לדוכן תלמידי ההדסים הדוסים, בני ובנות הרבנים בעלי הדם הכחול. קדימה!"
לא הספקתי להגיד שלום לתלמיד הלולב וכבר אני רואה את המנהל מסתחבק עם אביו של תלמיד הדס אחד, שריחו הטוב של משפחתו הגיע עד לשוק ארבעת המינים של איצקוביץ':
"לא סתם הישיבה שלנו קרויה על שם אבא שלך הצדיק עליו השלום. לא סתם. תאמין לי שרק אנחנו, אנשי החינוך, יודעים כמה קשה היום להשיג שם טוב, משפחה טובה. הדסים כמו הבן שלך אנחנו מחפשים בנרות."
נראה שהזכרת שם הסבא עשתה את שלה. ואביו הרב של תלמיד ההדס ליטף את זקנו ואמר בנחת:
"נו נו, נכון, צודק, הלוואי. נו נו, שיהיה בהצלחה!"
"זהו!" אמר לי המנהל בגיל, "סיימנו, יאללה, אפשר ללכת! השנה המוסד שלנו יכול להתהדר בסט מושלם! ברוך ה', מחזור לתפארת! אתה רואה למה כדאי להשקיע? כולם ביחד, האתרוג והלולב יחד עם ההדס, תמיד המגוון הזה מדהים אותי, איך שאנחנו מצליחים לאחד את כולם ולמרות הכול להוביל את מערכת החינוך בכל שנה מחדש!"
"רגע רגע", אמרתי לו, "ומה עם דוכני תלמידי הערבה?".
"שטויות", ביטל אותי המנהל, "ילדי הערבה לא יביאו לך כלום. לא הישגים ולא כבוד, לא תארים ולא תקציב. אין להם ריח, הם לא בולטים בשום דבר ובלי דם כחול. רק נטל. כל הזמן צריך להשקות אותם במים, ממש באר בלי תחתית. שומר נפשו ירחק".
"היי, סליחה! אדוני המנהל!", שמעתי פתאום את קולו של אבא מוכר אחד שניסה לקרוא למנהל שלנו.
"אדוני בבקשה, אני רוצה להציע לך את הבן שלי."
אבל המנהל שיחק אותה כאילו הוא לא שומע והתעלם תוך כדי שלחש לי:
"תמשיך, אל תעצור, רק צרות הערבות האלו!".
"בבקשה אדוני, לערבה שלי אין מסגרת היא באמת טובה ביסודה, אמנם היא קצת שקופה ונבולה עכשיו והולכת לאיבוד בין כל האתרוגים והלולבים. אבל עם חום ואהבה, מים והשקיה נכונה היא יכולה לגדול לעץ יפה שיכה שורשים."
"טוב נו", אמר המנהל שלי ברוגז, "כמה אתה רוצה עליה?".
"גרושים, שני שקל."
"לא!" פסק המנהל שלנו, "זה יקר מידי בשביל תלמיד ערבה. הסתכל סביב, אנחנו מוקפים בערבות. אבל אל תתייאש, בטח יגיע לכאן איזה מנהל שהשעון המעורר שלו לא עבד והוא כבר ייקח את הבן שלך".
הסתכלתי תוך כדי על תלמיד הערבה. נכלם מהדיון המביש הזה. כל כך צנוע, פשוט, טהור מבפנים. כל כך טוב, ותמים. הוא פשוט עמד שם עם מבט כבוי והתחיל לנגן לעצמו את ניגון העשבים. עיניו הסקרניות, הגדולות, דומעות:
"דע לך, שכל עשב ועשב יש לו שירה מיוחדת משלו ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה. כמה יפה ונאה כששומעים השירה שלהם".
היה לו קול של מלאכים. וכל מילה ומילה שהוציא הייתה קשורה ללפיד של נשמה. כואבת. מתייסרת. רוצה!
אבל המנהל שלנו כבר נסע.
אבינועם הרש הוא מנהל מחלקת ההדרכה של 'מקום בלב', תנועת הנוער של הOU בישראל
הטור פורסם בגיליון חג הסוכות של 'עולם קטן'