תמונות חדשות משחרור גלעד שליט

שנתיים לשובו של גלעד שליט. מנהל מחלקת הצילומים של לע"מ אבי אוחיון כותב על רשמיו מאותו יום ומציג תמונות שטרם פורסמו.

עוזי ברוך - ערוץ 7 , כ' בתשרי תשע"ד

שנתיים לאחר שחרור החייל החטוף גלעד שליט, לשכת העיתונות הממשלתית משחררת תמונות שטרם פורסמו, מיום חזרתו של שליט באתר האינטרנט שלה. יחד עם התמונות מצורף טור אישי של מנהל מחלקת הצילומים של לע"מ, הצלם הוותיק אבי אוחיון:

זה היה ביום שקדם לערב שמחת תורה, לפני שנתיים בדיוק. חיכיתי לרגע הזה 1,941 יום. מסוק היסעור של חיל האוויר ובו גלעד התקדם לעברנו על המסלול, באיטיות מעצבנת.

בדיקה אחרונה של ציוד הצילום, הכל עובד. מבט לימין, מבט לשמאל, בדיקת מיקום השמש ביחס למסוק, סריקת איזור הנחיתה.

באותן שניות מורטות עצבים, עד לעצירת המסוק ויציאת גלעד, חלפו בראשי עשרות מחשבות במהירות האור. מחשבות על בני בכורי העומד להתגייס, מחשבות על חברים שאינם עוד, מחשבות על שירות המילואים הארוך (מאוד!) המלווה אותי יותר מחצי יובל, על האירועים המכוננים שנכחתי בהם במסגרת תפקידי כמתעד הלאומי.

רעש להבי המסוק חוצב באוויר. החושים מחודדים והרגישות עולה לפסגת היכולת. להפתעתי מסתבר כי הפסגה הזו יותר גבוהה משחשבתי. כל משב רוח, כל קול הנישא באוויר מתעצם במפגש עם הגוף, כל מבט הופך חד וממוקד. אפילו את תזוזת השמש אני מרגיש.

עצירה. כיבוי המנוע. אני לא בטוח אם באמת היה שקט, אבל באוזניי – דממה. ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל צועדים לעבר המסוק, ומאמצע הדרך ממשיך רק ראש הממשלה. צעדים בטוחים, גב זקוף. יופי אני חושב, בדיוק כפי שצריך. מבט אחרון, מהיר, לעבר הצוות, והיצמדות לפינה שבחרתי מראש לצילום המפגש הראשון. מנסה להישאר רגוע, לא הולך. הידיים רועדות, הלב פועם בקצב מסחרר, הגרון כבר מתחיל לראות סימני חנק. רק לא דמעות, אני מתחנן לעצמי, בבקשה רק לא דמעות. ומיד הסכר נפרץ והן התחילו לזרום, כאילו דווקא. איך לעזאזל אני מצלם עם ידיים רועדות, לב דופק בהיסטריה, ברכיים כושלות ועיניים שלא רואות? הרי עליי מוטלת המשימה להעביר לציבור בארץ ובעולם את ההרגשה וההתרגשות משחרור גלעד באמצעות הצילומים, חייב להצליח.

כבש המסוק נפתח, גלעד פוסע בזהירות – את זה הייתי חייב לראות ולא דרך המצלמה. השמש על פניו של ראש הממשלה. לסגור צמצם, מהר – אני חושב – ומרים את המצלמה לקלוט את המפגש הראשון.

קצב הלב לא נחלש אבל היד כבר יציבה, גלעד מצדיע ספונטנית וניגש ללחוץ לראש הממשלה את היד. אצבעות ידו הדקות של גלעד מבצבצות מתוך ידו של ראש הממשלה, שלא מתאפק ועוטף אותו בחיבוק חם, מגונן, ומסתיר לי את כולו...לא נורא, מגיע לו החיבוק הזה. האמת, גם אני רציתי לעטוף אותו בחיבוק, וברור לי כי אין צורך לחשוש – הצילומים מדברים בעד עצמם, ההתרגשות העצומה שמקיפה אותי נכנסת לצילומים בלי קושי. 

באותן שניות ברור לי שזהו האירוע המרגש ביותר שתיעדתי במצלמתי מזה קרוב לעשרים שנה בהן אני משמש כצלם בלשכת העתונות, ותיעדתי לא מעט. אירועים משמחים ואירועים עצובים, בארץ ובחו"ל, אירועים לאומיים ואירועים אינטימיים, שישה ראשי ממשלה, שלושה נשיאים, הסכמי שלום ואירועי תופת, בכולם התרגשתי – ופה, על מסלול הנחיתה בבסיס חיל האוויר, ההתרגשות נסקה לגבהים בהם החמצן דליל, הגוף מתפרע, והשמחה גדולה. כאדם, כיהודי, כישראלי, כחייל, כצלם – התעלות נפשית מרוכזת של כל הרבדים בשניה אחת.

ראש הממשלה מניח יד על על מותנו של גלעד ויחד צועדים לעבר המשפחה המצפה. אני מאושר. הוא פה! גלעד הולך יפה, אני מציין לעצמי תוך כדי הליכה לאחור וצילום לפנים, רגלים רזות, קצת לבן, אבל עיניים חיות, סקרניות, חיוך מבוייש, אבל צועד. סוף סוף, גלעד צועד הביתה וחוגג חופשי יחד עם ישראל את שמחת תורה.