בינינו, החזרה לשגרה תמיד תופסת אותנו לא מוכנים: אחרי החופש הגדול אנחנו מרגישים שלא הספקנו למצות בכלל (תראו לי אחד שמרגיש שכן, ואם כן שיצא החוצה עכשיו), ואין סיכוי שכבר הגיע הזמן לחזור ללימודים; כך גם אחרי חופשת פסח.
אבל הכי נורא זה לחזור אחרי החגים. למה, אתם שואלים? כי אין למה לצפות, וזה דבר שכמעט אי אפשר לעמוד בו.
שפטו בעצמכם אם זה נכון או לא: אחרי החופש אפשר לראות ממש מעבר לפינה את החופש של כל חגי תשרי. אחרי פסח כבר מריחים את הריח של החופש הגדול. אבל אחרי סוכות... חודשים של לימודים... ויש רק את חנוכה באמצע שקצת מקל על הרצף הבלתי נגמר הזה. גם בישיבות הגבוהות המצב דומה: זמן חורף הוא הכי ארוך, הכי אינטנסיבי, ושם אפילו חופש בחנוכה אין.
זה כאילו איזו יד נעלמה מלמעלה החליטה לפזר את כל ימי החופש בצורה מרוכזת בצד אחד של השנה, ושכחה כמעט לגמרי את הצד השני. אני לא יכול להתחייב, אבל לא מופרך לומר שזאת אותה יד של האופה של הבייגלה, זה ששם משום מה המון המון מלח בצד אחד, ובצד השני משאיר הכל תפל לגמרי.
כמו מסע בצבא
כשהייתי בצבא, במהלך מסלול ההכשרה, מדי פעם היינו יוצאים למסעות. כשמתחילים מסע, התחושה היא שהוא לא הולך להיגמר לעולם. אם כבר משהו הולך להיגמר זה אתה, וזה הולך לקרות אפילו בקרוב מאד. את המסעות בדרך כלל מתחילים בשעות הלילה המוקדמות, ומסיימים רק לקראת הבוקר, כשלאורך כל המסע כולו הולכים עם ציוד כבד על הגב.
אמנם עברו כמה שנים מאז, אבל אני עדיין זוכר את המחשבה הבלתי רצונית הזאת, בתחילתו של כל מסע, כשאתה אומר לעצמך: אין מצב שאני עכשיו הולך כל הלילה. אין, פשוט לא יקרה, זה לא אנושי, ובשביל מה אני צריך את כל זה בכלל. כי אם מנסים לחשוב על הסוף – לא יוצאים מזה.
ואז, באחד המסעות, עלה לי רעיון. החלטתי שאני מנסה ליהנות מהדרך. למרות הקושי, יש משהו כיף בצעידה באוויר הלילה הקר, כשרואים המוני כוכבים בשמיים והולכים יחד עם הרבה חברים מהמחלקה. אפשר גם להקשיב לדממה, לחשוב על כל מיני דברים שסתם ככה לא מקדישים להם זמן. כל אחד ומה שמתאים לו.
וכשנהנים מהדרך, מתישהו... המסע פשוט נגמר.
לא להסתכל על הסוף
זה בעצם מה שאני מציע, וזה דבר שאפשר לאמץ בהרבה מקרים בחיים. יש לנו נטיה לצפות לסוף, ולהסתכל רק על קו הסיום: לסיים את השנה, את בית הספר, את הבגרויות, את תקופת הלימודים הממושכת עד פסח... אבל כשאנחנו חושבים רק על הסוף, אנחנו עיוורים מדי כדי לשים לב לכל מה שקורה בדרך. קורה בדרך הרבה מאד, רק צריך לפקוח את העיניים.
יהי רצון שנלמד ליהנות מהדרך. הסוף כבר יגיע כשיגיע הזמן.