כוחות צה"ל בפסגות
כוחות צה"ל בפסגות פלאש 90

טקס פתיחה של חודש ארגון בבני עקיבא. השנה מייצגים אותי בגאווה שלושה ילדים בסניף פסגות". כך תיכננתי לכתוב את הסטטוס הראשון שלי בפייסבוק, עם תחילתו של שבוע שני של שיגרה מבורכת. אבל עוד לפני שהספקתי להקליד, הגיעו שני ילדיי מהטקס והודיעו שצוות כוננות הוקפץ לרחוב שלנו והורה להם להיכנס מייד הביתה.

מכיוון שלא קיבלנו הודעה מסודרת, חשבנו שמדובר בתרגיל נוסף מני רבים שצוות הכוננות מקיים, או שאולי שוב מישהו נגע בגדר והקפיץ את הכוחות, כך שאפילו לא נעלנו את הדלת. אזעקה עולה ויורדת שהחלה להישמע ברחבי היישוב שינתה את הסטטוס ל"הילדים בטקס פתיחה של 'חודש ארגון'. אזעקה נשמעת עכשיו ביישוב. שניים כבר הגיעו הביתה ואחת עדיין לא".

מיהרנו לנעול דלתות ולהגיף תריסים, אנחנו מתורגלים. הגדולה עדיין לא חזרה, ודקות ארוכות של לחץ עברו עד ההודעה שהיא נמצאת עם ילדים נוספים במקלט בית הספר. כוחות צבא רבים החלו להיאסף מתחת לבית, ורכבי צבא מכל הסוגים והגדלים חסמו את הכביש. מבט בכלבי הגישוש ומראה פצצות התאורה הבהירו שמחפשים את המחבל ושלא מדובר בירי צלפים. שוב ושוב הודעות במייל היישובי ובמסרונים להישאר בבתים. לא לצאת, לא לפתוח, לכבות אורות. הילדים ישבו וקראו תהילים לרפואת נעם, ואני, משיחת טלפון אחת לשנייה, מרגיעה קרובים ורחוקים, מדברת עם חברות שכבר שנים לא פגשתי. הודעות נשלחו ואני לא מספיקה לקרוא, החברים מהפייסבוק מחבקים, דואגים ואוהבים. לקראת חצות מגיעה בתי הגדולה מלווה בשני חיילים עד פתח הדלת. כולם בבית, מצבה של נעם משתפר, אנחנו עדיין בעוצר, אבל אפשר לנשום לרווחה וללכת לישון. אולם השינה ממני והלאה.
 
15 שנה אנחנו כאן בפסגות, כאן נולדו ששת ילדינו וכאן אנו רואים את עתידנו. כבר הורגלנו בקרובי משפחה שמסרבים לבוא לבקר, באנשי שליחויות שמסרבים להביא משלוחים, אף ששילמנו תשלום מלא, ובקריאות הפתעה של אלו המגיעים לכאן ורואים את העיר הגדולה רמאללה פרוסה מולנו. עברנו כאן שנים קשות של ירי יומיומי על בתי היישוב ובמשך שעות בילינו, כמו בלילה האחרון, בהמתנה מורטת עצבים להודעת הרגעה בגלל התרעות.
 
כתושבת יישוב מבודד, המוקף כמעט מכל עבריו בבתי ערבים, סיטואציה של חדירת מחבל לפסגות עלתה במוחי לא פעם. אך כשאני רואה מביתי, הנמצא בגובה כ־900 מטר, את בתיה של ירושלים, את הר הצופים, את מרכז העיר ואפילו את גשר המיתרים כפס לבן הבוהק בשמש, אני מבינה שאם אנחנו לא נהיה על ההר הזה, המחבל שחדר אתמול ליישוב וחבריו יהיו עליו במקומנו ויעמידו בסכנה את בירתנו ואת הארץ כולה. ואת האמונה שלנו בצדקת הדרך, אין מחבל שיוכל לחדור.
 
המאמר פורסם בעיתון 'ישראל היום'