בטח את זה לא פיספסתם: הרב עובדיה יוסף נפטר.
מה הרגשתם לגבי זה? אני עצמי הרכנתי ראש ומצב הרוח היה מוזר מאוד עד עצוב.
בדיוק באותו בוקר-צהריים דיברתי עם אחד מתלמידיי המבריקים (כולם כאלה, כן?) על רבנים ומה שביניהם. עם דגש על מה שביניהם. הזכרנו את הרב עובדיה והרב ליכטנשטיין, חרדים ודתיים לאומיים ועד כמה עצוב שאיננו מכילים זה את זה.
דיברנו על ביטויים חריפים שיצאו מפיהם של גדולי תורה והסברתי לתלמידיי שאין לנו שיג ושיח בעולמם של גדולים. גם אם הם אומרים משהו מסויים לא תמיד אנחנו מבינים את כוונתם. כמו בגמרא, המחלוקות נמצאות, אבל אנחנו הקטנים עושים אותם גדולות יותר ומוציאים אותן מפרופורציות עד כדי עיוות המחלוקת המקורית ונקודת הדיון הראויה.
הסברתי לו, שאין מנוס מלהוריד את הראש כשהרוחות נעות בכיוון שנראה לנו לא מוכר ומוזר. רק כשאדפוק בדלת בית הרב ואשאלהו למה התכוון שאמר משהו חריף, זה או אחר – אוכל להבין באמת מה עומד מאחורי הדברים. ועד אז, אני שותק, כך אמרתי לו.
הוא הבין. הילדים של היום מבינים הכל. הם נקיים מדעות קדומות, כמעט. הם קשובים במיוחד כשההגיון נמצא בדברים וצועק אמצני.
באותו יום למדנו יחד שכשאדם גדול אומר משהו לא תמיד אנחנו מגיעים לעומק שיקוליו מדוע אמר משהו בצורה זו או אחרת, ואם אין לנו הסברים מניחים את הדעת עדיף להישאר כך ולא לפצות פה צעיר ולומר את דעתנו האישית, שאין לה שיג ושיח בעולמם של גדולים.
שהלימוד יהיה לזכרו.