סיפור חייו של אדם שחור שעבד כמשרת בבית הלבן תחת לא פחות משמונה נשיאים, עומד במרכזו של הסרט החדש והנפלא "המשרת" שמוקרן החל מסוף השבע בבתי הקולנוע ברחבי הארץ.
הסיפור הוא למעשה, דרמה המתבססת על סיפור שהתרחש באמת ותועד ככתבה שהתפרסמה מיד עם זכייתו של הנשיא האמריקני המכהן ברק אובמה, לאחר ניצחונו בבחירות שנערכו-2008.
הכתבה, שהתפרסמה ב"וושינגטון פוסט", הציגה את קורותיו של אדם כהה עור, שהחל דרכו כילד בחוות הכותנה, בדרום ארצות הברית, חווה את רצח אביו ו"זכה" לפחות לדבריו לשירת בבית הלבן במשך שלושה עשורים, תחת שלטונם של תשעה נשיאים. חלקם, דמוקרטים, חלקם רפובליקאים אך מכנה משותף אחד להם-כולם היו לבנים.
הסרט "המשרת" נותן לנו להבין טוב יותר ומאחורי הקלעים את יחסם של הנשיאים לציבור האפרו-אמריקני. לא כל מה שחשבנו הוא אכן נכון ולא כל מה שידענו אכן מבטא את אשר לימדונו. כך למשל מציג הסרט את ג'ון קנדי, שהתייחס בקלות דעת לנושא זכויות השחורים ( ועד כמה דמעותיו של המשרת הכושי היו כנות כאשר שמע שקנדי נרצח) ומאידך את הנשיא רונלד רייגן שמנע הטלת סנקציות על משטר האפרטהייד בדרום אפריקה.
את הדמות הראשית בסרט, ססיל גיינס, מגלם בהרבה חביבות וצורות גיל משתנות, זוכה פרס האוסקר, פורסט ויטאקר,שאת דמותו אנו פוגשים לראשונה כילד בשנות ה-20 של המאה הקודמת בחוות הכותנה. הסרט עוקב אחר מסלול חייו עד להגיעו למשרת המשרת האישי של הנשיא אייזנהאואר ששירת את האומה האמריקנית לפני כשישים שנה, ומשם ממשיך עד לפאתי תקופת הנשיא רייגן בשנות ה-80. אין ספק שגם אחד משיאיו של הסרט הוא טקס בחירתו לנשיא של ברק אובמה שכגייגס צופה בה הפעם מחוץ לעבודה כבר.
לצידו מככבת בסרט, אשתו גלוריה (אופרה וינפרי בהופעה קולנועית ראשונה מזה 15 שנה) ובנו הבכור לואיס, שמצטרף לתנועות הדורשות שוויון זכויות לשחורים, בניגוד משווע לאופיו המאופק והמפויס של אביו. גם סיפורו של האח הצעיר שמצטרף לכוחות האמריקנים במלחמת בוויטנם מוסיף נופך משלו " אתה נלחם נגד האומה ואני נחלם בשביל האומה" אומר האח הצעיר ללואיס הבכור. נקודה חשובה גם בימינו ובתקופתינו.
אבל, יש לומר בכאב ובעצב למרות כל ההתפתחויות החיוביות שממחיש "המשרת", המלחמה בגזענות רחוקה מקו הסיום.
סרט חשוב עד מאד, עשוי יפה ומעניין. קחו בחשבון כמעט שעתיים של צפיה.