"בתוך התופת החלטתי - כולי למען הציבור"

דב קלמנוביץ חוגג שני ימי הולדת בשנה. בתאריך העברי וביום בו נולד מחדש, לאחר הפציעה הקשה בפתח האינתיפאדה הראשונה.

לאחר עשרות שנות פעילות ציבורית, הוא קפץ למים הפוליטיים ומתמודד בראשות 'הבית היהודי' בירושלים. קלמנוביץ, רואה חשבון ותיק, נולד בירושלים בשנת 1956 ונפצע באורח אנוש מבקבוק תבערה שהצית את רכבו. 

בראיון מיוחד לערוץ 7 הוא מספר על רגעי התופת שעבר, דרך מסע השיקום המפרך והאמונה הגדולה בצדו, ועד להחלטה להפוך לאיש ציבור.

"נולדתי בירושלים, גדלתי בירושלים והתחנכתי בירושלים", מספר קלמנוביץ, "בשלהי גיל העשרה הצטרפתי לישיבת הגוש דרכה התגייסתי לחיל השריון ושירתתי בסיני שאחרי מלחמת יום כיפור". בתום מסלול ההסדר החל ללמוד כלכלה וחשבונאות באוניברסיטת בר אילן, במקביל ללימודיו בכולל האוניברסיטאי, "חצי יום אקדמיה וחצי יום תורה, כך במשך שלוש שנים".

עם נישואיו עבר להתגורר בשכונת גילה, שם נולד הבן הבכור לזוג הצעיר. "התינוק גדל והפך לילד, לא מצאנו מסגרת מתאימה בגילה והחלטנו לעבור לבית אל. שם, האמנו, תימצא המסגרת החינוכית הטובה גם עבור הילדים הנוספים שנולדו בהמשך".

את התקופה הזו של החיים מסכם קלמנוביץ כמורכבת ומתוחה: מגורים בבית אל, עבודה כרואה חשבון בירושלים, וטרור אבנים יומיומי בנסיעות בכבישי רמאללה.

על הפציעה הקשה קלמנוביץ לא מהסס לדבר, חשוב לו להעביר הלאה את מסר החיים, את העובדה שהוא חי, נושם הולך ומגדל משפחה לתפארת. "זה היה בסוף יום עבודה, תכננתי את החזרה הביתה כך שאגיע בדיוק לתפילת מנחה, היתה זו שעת דמדומים", הוא מתאר, "רעייתי מיהרה לצאת והייתי צריך לשמור על הילדים. בדרכי הביתה נסעתי במה שקראנו אז 'אזור המוסכים' ברמאללה, זו דרך שהיתה מוכרת לנו היטב.

"נסעתי בכביש בירידה ולקחתי תנופה לקראת העליה שלאחריה היינו רואים את מפקדת יהודה ושומרון. אני נוסע במרכז הכביש ומצד הכביש היה בניין וחומת אבן שמקיפה את חצר הבניין, מאחוריה הסתתר נער ערבי בסביבות גיל 14 שחיכה עם בקבוק תבערה ביד לאוטובוס שהיה צריך להגיע מפסגות לבית אל".

קלמנוביץ מתאר את בקבוק התבערה ככלי נשק פרימטיבי, לעיתים משתף פעולה ומתלקח במהירות ולעיתים כלל לא עולה באש. הנער תצפת על הכביש וברגע שראה רכב עם לוחית זיהוי ישראלית - זרק לעברו את בקבוק התבערה ונמלט מהמקום.

"הבקבוק היה מלא בחומר דליק ובדבק כדי שחומר השריפה יידבק לרכב. זה ניפץ לי את השמשה הקדמית בצד הימני שלה וחדר לרכב. תוך שניות הכל נדלק, ראיתי אש מסביבי שפרצה תוך כמה רגעים".

הוא היה חגור בחגורת בטיחות שמנעה ממנו את הבריחה האינסטנקטיבית. "בהחלטה של רגע הכנסתי את יד ימין לתוך האש ושחררתי את החגורה, כשהייתי בצבא למדתי לברוח מטנק וזה מה שעשיתי כאן, קפצתי מהאוטו ורצתי לחניה מלאה בעפר שראיתי מצד שמאל שלי, התחלתי להתגלגל על החול אך האדמה היתה מלאה בבוץ, השריפה לא כבתה.

"בעודי בוער רצתי לעבר השני של הכביש ושם ניסיתי למצוא משהו שאוכל להתגלגל בו. תוך כדי שזיהיתי ערימת חול וחצץ עצר לידי רוני עוזר, מזכיר היישוב עופרה. רוני עזר לכבות אותי ובמקביל הפצרתי בו 'בוא ניסע בדחיפות לבית החולים'".

 

הוא שמר על הכרה מלאה ועוזרי התקשר למוקד הביטחון כדי שישלחו אמבולנס, אבל קלמנוביץ העדיף לתפוס את הרכב הראשון שעובר "ולעוף לבית חולים". הרכב הראשון שנקלע למקום היה של איש מילואים ושתי חיילות שלקחו עימו טרמפ. "שתי הבנות ברחו מהרכב בצרחות ברגע שנכנסתי אליו, תנסה לדמיין שנכנס אליך לרכב אדם שרוף".

"הוא התחיל לנסוע כמו מטורף לירושלים, אני זוכר שכשנסענו בשועפאט ורוני נסע כל כך מהר פחדתי שנתהפך או נעשה תאונת דרכים... הגענו להר הצופים ושם המתין לנו הצוות הרפואי. ביקשתי ללכת ברגל אבל הוכרחתי לשכב על אלונקה, משם הועברתי למיון", משחזר קלמנוביץ ומספר כי כמה חודשים לאחר מכן הגיע לבקר בהר הצופים, שם סיפרו לו שהיה נראה כמו "גוש פחם".

האשפוז בהר הצופים היה קצר. קלמנוביץ נפצע באורח אנוש מאוד והועבר לבית החולים הדסה עין כרם, שם אושפז במחלקה לטיפול נמרץ נשימתי. "אומנם היה לי יותר משבעים וחמישה אחוזי כוויות אבל נשמתי המון עשן לריאות", הוא הסביר.

מכיוון שנפצע באורח אנוש, אחרי תקופה של שקט יחסי ביהודה ושומרון, מכובדים רבים הגיעו לבקר את המתנחל שמאושפז בקומה השביעית של עין כרם.

כאבי התופת של קלמנוביץ הכריחו את הרופאים להרדימו לימים ממושכים. "השריפה פגעה לי בעור באופן משמעותי והיו חייבים לחבוש מכף רגל ועד ראש. בתום תקופת האשפוז הראשונה הועברתי למחלקת כוויות ושם בכל פעם שהחליפו תחבושות, צווחות הכאב נשמעו מצד אחד של ירושלים לצד השני".

חודשי האשפוז הארוכים הביאו עימם אין ספור התלבטויות אישיות. "אתה יושב בבית החולים, לעיתים בבידוד ולעיתים מורדם, ושואל את עצמך האם לשקוע בתרדמת המורפיום המסוממת ולהתנתק מהחברה, או לנסות לשרוד ולהילחם. כמובן שקבלתי את ההחלטה לשרוד. סיפרו לי שעיני כל נשואות אלי וממתינות לראות אותי מחלים. הייתי קורבן ציבור ולא קורבן יחיד ומשכך נגזרה גם ההחלטה - פניי לעבר החיים, ולא סתם לחיות אלא לחיות בשביל לשרת את הציבור הגדול שהתפלל לרפואתי".

קלמנוביץ עושה אתנחתא קלה, נשען לאחור בבית הקפה הירושלמי בו אנו יושבים ומספר לי על האשמות קשות שהטיח בראש הממשלה לשעבר יצחק רבין ז''ל. "האשמתי אותו בפרוץ האינתיפאדה הראשונה שנפצעתי בה, היתה לי את הזכות להגיד לרבין שאני נפצעתי בגלל עסקת ג'יבריל לשחרור מחבלים.

מאז ימי הפציעה הקשה, פעילותו הציבורית של קלמנוביץ גוברת משנה לשנה. הוא מספר על חובה עמוקה כלפי החברה שהתפללה למענו ורצתה בהחלמתו. "הרגשתי באותם רגעי כאב שאני גם האיש שנפצע בתחילת האינתיפאדה וגם זה שמתחיל את תקופת ההישרדות של העם היהודי".

הוא החליט לנקום "נקמה יהודית" אל מול ההסתה הפלסטינית שגרמה לפציעתו. "הילד שזרק את בקבוק התבערה לא חשב שינצח את המלחמה על היהודים אלא רצה להוכיח שהוא מצליח להרוג יהודי אחד וזה הכל. אותו ילד לא היה חבר בארגון טרור ולא עבר קורס להכנת נשק בגדודי אל אקצה. לימדו אותם איך להכין בקבוקי תבערה ברשתות הרדיו שלהם, זה לא ילד שעבר מחנה אימונים, פשוט הסיתו אותו בתחנות הרדיו איך להכין בקבוקי תבערה ולפגוע ביהודים.

"הם רצו להרוג יהודי אחד ואני הבאתי להם עוד שלושה יהודים לעולם, שנולדו בבית אל. זו הנקמה היהודית שלי שתיזכר לדורות", מספר קלמנוביץ בהתרגשות.

למעלה מ-200% אחוזי הנכות ש"הוענקו" לקלמנוביץ על ידי הביטוח הלאומי, לא הפריעו לו לכהן כיו"ר המזכירות בבית אל וכחבר הנהלה במועצה האזורית מטה בנימין. בהמשך עבר לירושלים ושם לצד תפקידו כיו"ר הרשות לפיתוח הרובע היהודי, התגברה פעילותו הציבורית למען נפגעי הטרור ובני משפחותיהם.

בשנים האחרונות, שמו של קלמנוביץ הפך מוכר יותר ויותר בעקבות אירועי הזיכרון שהוא מקיים בכל ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה. שם הוא מבקש לאחד את עם ישראל סביב משפחת השכול שלא מפסיקה להתרחב.

אחד מרגעי השיא נרשם בערב יום הזיכרון שאחרי הטבח האכזרי בישיבת מרכז הרב. הלהיט המרגש של יונתן רזאל- 'והיא שעמדה' פרץ לאויר העולם וקלמנוביץ הזמין בחורים מהישיבה לצעירים לשיר על הבמה יחד עם אהרן קרוב. "יום למחרת פגשתי אישיות פוליטית בכירה שלא הבינה מה הקשר בין 'והיא שעמדה' של ליל הסדר לבין יום הזיכרון הלאומי. עברתי איתו על מילות השיר 'בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם'. אותו ערבי שחדר לישיבת מרכז הרב רצה לכלות את העם היהודי. אין יותר מתאים מלשיר את זה ביום הזיכרון".

"יש נוסחה רפואית שקובעת סיכויי הישרדות ומבוססת על גיל ואחוזי פציעה, כש-100 זה מוות ודאי. על פי הנוסחה, אני הייתי ב-106 ולא היו לי סיכויים לשרוד. מחוץ לחדרי בבית החולים ישבו עשרות בני אדם שקראו פרקי תהילים. פעם אחת חיכיתי למונית ופתאום ניגש אלי חסיד ברסלב מצפת, 'אתה דב בן שושנה? זעקנו עליך בקבר רבי שמעון בר יוחאי'. כשאתה שומע דברים כאלה אני מתגייס למען אותו ציבור שעשה למעני, בכל הכח". 

"כשהייתי יו"ר ארגון נפגעי פעולות האיבה נחשפתי להשפעה הדרמטית של פיגועי טרור על המשפחות. החלטתי שילדיי צריכים לראות אבא עובד ונורמטיבי לצד העשייה. בנוסף, חשוב לי להמשיך לעבוד כדי שהפעילות הציבורית לא תיפגע משיקולים חיצוניים, אני רוצה להישאר 'נקי'".

"היו לי עימותים לא פשוטים מול הנורמה שנקבעה במדינת ישראל לגבי מי הוא לוחם ומי הוא לא לוחם, להפוך את חלק מנפגעי הטרור ללוחמים ולכלול את נפגעי האיבה ביום הזיכרון לחללי צה''ל. אלו היו מאבקים מאוד רגשיים, מאוד יצריים וכבר אז דרך שינויי החקיקה שעשינו נחשפתי לכוחו של המשחק הפוליטי".

"אני מצטרף ל'ביצה הפוליטית' כי אני מאמין שלצד התובענות שלה היא גם הכי משמעותית שיש. קבעתי לעצמי יעדים גבוהים ואני מקווה לסיעתא דשמיא וליכולת עמידה להוביל את הדברים. ירושלים היא העיר הכי נפיצה, עם המחלוקות הכי קשות ועם ההתנגשויות הכי חזקות, כל דבר פה נתון לחרמות וכל דבר בעיר הזו הפך לפלגני ולכאן בדיוק נכנסת סיעת הבית היהודי".

קלמנוביץ מתכנן להוות הגורם המאחד, כלשונו, בין כל חלקי הנהגת העיר. "בערבי יום הזיכרון הצלחתי להציב על במה אחת את החסיד דובי קאליש ואת שרית חדד שהיא ניגוד גמור לעולם החרדי. כולם על אותה במה. בעיריית ירושלים נשמש כגשר בין חלקי האוכלוסיה, נחבר את הדתיים והחילונים והחרדים והמסורתיים לבית אחד, לטובת ירושלים".

"הציונות הדתית למדה בשנה האחרונה שאפשר גם להנהיג ולכן, כל ראש עיר שייבחר, ניר ברקת או משה ליאון, זקוק לנו שנשים יד על ההגה של ירושלים, יד ערכית שתעזור לראש העיר לעשות טוב לתושבים. הציבור אינטליגנטי מספיק ואין לו צורך בהכתבות מלמעלה, הוא יודע לבחור את מה שטוב".