את הכותרת הבאה בחדשות לא קראתם, אני מניח.
על פי אחת מכותרות הימים האחרונים רק 11 אחוז מהסטודנטים בישראל הינם ערבים. שכחו לרגע מכל האסוציאציות שכותרת כזו מעלה לכם. באמת לא יפה. פתחו מסמך מוח ריק, חדש, נקי, ותקשיבו לנתונים היבשים. לא נגענו.
על פי נתוני משרד החינוך, הישגיהם של התלמידים הערבים בבחינות המיצ"ב לשנת תשע"ב היו נמוכים משל עמיתיהם היהודים בשיעור שנע בין 31 ל-63 אחוז בסולם המיצ"ב הרב-שנתי, ושיעור הזכאות לבגרות בקרב ערביי ישראל (ללא מזרח ירושלים) עמד באותה שנה על 42.4 אחוז מכלל קבוצת הגיל, ועל 52.4 אחוז מקרב הלומדים. זאת בעוד במגזר היהודי עמד שיעור הזכאות לבגרות על 66.6 אחוז ו- 71.2 אחוז בהתאמה.
הסיבות הרשמיות שנכתבו בכתבה הן: בעיות של שפה, אי עמידה בדרישות הסף והפסיכומטרי. האמת, לא ממש קניתי את הנימוק היבש הזה שרצה להרטיב את עיניי בעצב. הדמעות כבר היו שם, משתתפות בצער המגזר הערבי, אך התגברתי, ניסיתי לחשוב בהגיון על סיבות אחרות. כן, כן! זו כתבה אופטימית מאוד אם לא שמתם לב.
סוף סוף ישנו מגזר כלשהו בישראל שלא מכור לאקדמיה! שנותן מקום חברתי, שווה ומובן מאליו גם לעבודות חקלאות, בניין ואמנות שאינן תלויות אקדמיה. מגזר שבו לא כל ילד נוסע בהופ-סע לאקדמיה כלשהי. מגזר בו אם אין לך עניין באוניברסיטה אתה לא 'נאלץ לחשוב' או 'בלית ברירה בוחר מקצוע כלשהו שתלמד בבר אילן'... אלא רק מי שמתאים לו אקדמיה - מתאמץ והולך אליה.
כמה טוב שיש מישהו מהמגזר המקביל שמלמד אותנו, היהודים, להירגע קצת מהטירוף אחרי האקדמיה ולבחור בה רק מתי שצריך ורק מי שצריך לה.
לתגובות: gilinada@gmail.com