בחירתה של קרנית פלוג לנגידת בנק ישראל היא בגדר הפתעה צפויה. פלוג נחשבה מלכתחילה למועמדת המובילה לכהונה, בעיקר בגלל מסלול החניכה שעברה אצל פטרונה, הנגיד היוצא סטנלי פישר, ובשל העובדה שלא הסתמן לה בשטח אף מתחרה בעל משקל.

ראש הממשלה נתניהו, שניסה לעשות הכול כדי שלא למנות את פלוג, עשה מאמץ אדיר להפתיע גם הפעם עם מינוי מחוץ לקופסה, שישאיר את המערכת הכלכלית פעורת פה, כפי שקרה עם הנגיד היוצא, פרופ' סטנלי פישר.

אך הרצון של נתניהו להפתיע, להדהים ולרגש היה הפעם בעוכריו. נתניהו שכח את האמת הפשוטה שניסיון מכוון להפתיע או לרגש יוצא לא פעם מאולץ. בחירתו של פישר בפעם הקודמת לא הייתה ניסיון להפתיע מישהו, אלא כורח המציאות. למשרת הנגידות הסתמנו אז שורה של מועמדים ראויים, אך כולם סבלו מאותה הבעיה בדיוק. או שראש הממשלה דאז שרון תמך במינויָם ושר האוצר נתניהו התנגד לכך, או בדיוק ההפך.

מאחר שההסכם בין שרון לנתניהו העניק לנתניהו משקל גבוה יותר משר אוצר רגיל בכל הנוגע להחלטות בתחום הכלכלי, שרון לא היה יכול וגם לא ניסה לעקוף את יריבו, שר האוצר. המבוי היה סתום ומוצא לא נראה באופק, עד שמישהו העלה את שמו של פישר, כלכלן יהודי בעל שם עולמי עם עבר של שתי שנות שבתון בישראל וידיעה בסיסית מאוד של השפה העברית. פנייה לפישר העלתה את התוצאה המפתיעה שהוא לא שולל את הרעיון על הסף. משם הדברים התגלגלו והיתר נכתב בתולדות ישראל.

נתניהו התאהב בהפתעה וקיווה גם הפעם לעשות זאת, אלא שאז יצאה לו שורה של הפתעות לא מוצלחות. כל כך לא מוצלחת, שגם נתניהו הבין שאין מוצא מלחזור למועמדת הכי לא מפתיעה, ד"ר קרנית פלוג.

פלוג נהנית מיתרון אחד גדול מאוד. אחרי שורת ההשפלות שהעביר אותה נתניהו היא פשוט לא חייבת לו כלום. פלוג היא גם כלכלנית מאקרו מוערכת שיודעת את עבודתה ומצוידת בכלים מתאימים לקבל את ההחלטות שבתחום סמכותה, אך מנגד היא לא נהנית ממעמד מיוחד בקרב קהילת הכלכלנים. דעתה איננה נחשבת לחשובה יותר מזו של כלכלנים בכירים אחרים, ואפילו במשרד האוצר קיים ראש אגף שמעמדו המקצועי דומה לשלה.

במהלך החודשים הקרובים תיאלץ פלוג לפלס את דרכה בסבך הפוליטיקה של עולם הכלכלה ולהיות בטוחה בעצמה מספיק כדי לא ליפול לבורות דוגמת זה שנפל אליו הנגיד שקדם לפישר, עקב מעמדו שהיה אז מעורער. פלוג נחשבת לתלמידתו של הנגיד היוצא, אולם החודשים הקרובים יגלו האם היא עומדת בצִלו, או שמא היא מפתחת עמדה עצמאית ופועלת בתוך בנק ישראל כבעלת בית אמיתית. מכיוון שהצלחתה היא הצלחת מדינת ישראל כולה, לא נותר לנו אלא לאחל לה בהצלחה.

בחזרה לימים של ספיר

הטבות המס הניתנות לחברת 'טבע' מכוח חוק עידוד השקעות הון עלו לאחרונה לכותרות. זאת לאחר שהחברה הודיעה על כוונתה לפטר עובדים בכל העולם ובתוכם גם כמה מאות בישראל. מי שפתח בקמפיין נגד 'טבע' הוא יו"ר ההסתדרות עופר עיני, שממלא בכך את תפקידו - הגנה על מקום עבודתם ועל שכרם של העובדים המאוגדים בהסתדרות, אבל לקמפיין בנושא הצטרף גם שר האוצר לפיד. "הזכרתי להנהלת 'טבע' שהיחסים שלהם עם מדינת ישראל הם דו-צדדיים", אמר לפיד, "ממשלות העבר נתנו לטבע ולחברות אחרות הטבות מס גדולות. דעתי אינה נוחה מההטבות האלה, ואילו הייתי אז שר האוצר כנראה שהיו נעשות החלטות אחרות". לפיד הוסיף גם כי "צריך לציין שאנחנו מנהלים היום - בהוראתי - משא ומתן קשה עם 'טבע' על נושא הרווחים הכלואים והטבות המס. אבל בכל מקרה ציינתי בפני ההנהלה שההטבות שניתנו מחייבות אותה להקשיב גם למה שיש לנו להגיד בנושא".

ההתנהלות סביב ההטבות ל'טבע' מעלה פעם נוספת את הקושי הגדול שמעוררת כל צורה של תמיכה ממלכתית בעסקים פרטיים. אחת המוסכמות הרווחות במדינות המערב במאה השנים האחרונות היא הטלת החובה לדאוג לתעסוקה ופרנסה לאזרחים על המדינה. החובה הזאת מתבטאת בכמה דרכים: הקמת רשת השמה תעסוקתית ממלכתית (שירות התעסוקה), מתן רשת ביטחון למי שלא שפר עליו גורלו ולא הצליח למצוא עבודה (דמי אבטלה, הבטחת הכנסה), ופעולה אקטיבית ליצירת מקומות עבודה חדשים.

אך בעוד הפעולות הראשונות אינן מעלות קושי ערכי, השלישית היא המורכבת יותר. בראשית שנות המדינה הייתה הדרך ליצירת מקומות עבודה הקמת מפעלים בשליטה ציבורית חלקית או מלאה. המדינה הקימה שורה של מפעלים ובמקביל אליה את חברת העובדים של ההסתדרות, ושני הגופים הללו הפכו למעסיקים הגדולים. מצב זה אמנם טוב יותר מאשר עבודות יזומות, אולם הוא טומן בחובו סכנות גדולות. שליטה ממשלתית וציבורית בגופים עסקיים היא פתח לסיאוב וקבלת החלטות עסקיות שגויות.

עקב כך הלכה ותפסה תאוצה השיטה של מתן סיוע לעסקים פרטיים. לא מדובר בשיטה חדשה, וגם בראשית ימיה נהגה המדינה להעניק סיוע נדיב ליזמים פרטיים. אז היה הקריטריון ברור: אם מצאת חן בעיני ספיר - קיבלת כסף, ואם לא - לא. ספיר לא היה איש רע וגם לא מושחת באופן אישי. הזמן היה קצר, המלאכה הייתה מרובה וזמן לקריטריונים מסודרים לא היה. הבעיה היא שהשחיתות והקומבינות חגגו תחת המדיניות הזו. אלא שגם לאחר שנקבעו קריטריונים והסיוע הפך לרשמי ומסודר, הצרות לא נגמרו. כל עוד הכסף זורם ומקומות העבודה נוצרים הכול זורם על מי מנוחות. הבעיה מתחילה כאשר האינטרס של המדינה והיזם מתנגשים. ההתנגשות הזאת, שעלתה כעת לכותרות, חייבת למצוא פתרון שונה מזה שניתן עד כה.