כחיצים ביד גיבור

זה התחיל בצמיד. צמיד כחול עם כתובת והפניה לאתר אינטרנט הקורא בעברית ובאנגלית לשחרר את פולארד. 

 

זה המשיך בשיחה קצרה על היהודי הכלוא במצב הבריאותי הירוד עד כדי סכנת חיים בבית כלא אמריקני קרוב לשלושים שנה, בלי כל סיבה נראית לעין ולאחר שכבר ברור ששילם את חובו לארצות הברית על מעשהו החמור, והסתכם בעובדה מצערת רגע לפני הירידה מהאוטובוס שהסיפור של פולארד לא מוזכר מספיק בשיח הציבורי בישראל ובתקשורת הישראלית למעט במקרים בהם נבחר ציבור בכיר באמריקה או כאן מתייחס לכך מן השפה ולחוץ.

אבל אם תסתכלו על מי שנלחם כבר שנים רבות למען פולארד, תראו שאלו בעיקר צעירים לפני צבא מישובים ביהודה ושומרון ובגוש-עציון, חלקם עם זיקה כלשהי ליהדות ארצות הברית, אבל רובם הגדול ילידי הארץ, וכמעט כולם לא נולדו כשפולארד נתפס בארצות הברית ונידון למאסר עולם בגין ריגול לטובת ישראל.

ובכל זאת, הם הולכים עם חולצות שעליהן מודפסת תמונתו של אחינו יונתן, הם לא מורידים מהיד את הצמידים הכחולים, לא מפסיקים לכתוב מכתבים לראש הממשלה, לשרים ולנשיא המדינה, ולא מהססים אפילו לנסות ולהגיע ללבו של הנשיא אובמה ולהכריח אותו

לגלות חמלה ולהעניק חנינה לאסיר היהודי המפורסם בעולם.

יש אנשים די אדישים ולא ממש מחוברים למציאות שיש להם רק ביקורת על הנוער של היום, ובעיקר על המעורבות המעטה שלו בדברים החשובים שקורים מסביבו. איך זה שאותם אנשים מתעלמים מאותם שליחים של מצווה, שמסתובבים ברחבי הארץ עם צמידים, חולצות ותיקים מעוררי מחשבה וגעגועים ליהונתן הרחוק כל-כך מישראל ומהחופש שיש לכולנו?

איך זה שהם לא משבחים את אותם חיצים אנושיים שנשלחים לליבנו ומחייבים אותנו להתעורר ולזעוק למען פולארד יום ולילה, כדי לאפשר ליהודי המיוחד הזה, שבילה את רוב חייו מאחורי סורג ובריח, לנשום קצת אוויר ארץ ישראל מחכים ונקי, לטעום את טעמה של החירות ולא רק בחג הפסח, ועוזרים לנו להבין טוב יותר את הפסוק "כחיצים ביד גיבור כן בני הנעורים... לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער"?

אחרי כל-כך הרבה שנים שיהונתן בכלא, נראה שכל ישראלי צריך להבין שהוא בוודאי אינו נחשב לאויב... אבל האדישות היא האויב המסוכן ביותר עבורו.

ובזכות החיצים ביד הגיבורים- ננצח אותה ונדרוש כולנו:

לשחרר את יהונתן פולארד!

ויפה שעה אחת קודם...