"החיים הופכים לטובים - ואז מגיע הסרטן"

לבי גולדשטיין מתמודדת כבר למעלה משנתיים עם המחלה הקשה. בראיון מרגש היא מספרת על הדרך הארוכה ועל האומץ לומר: ילדים, אמא חולה.

חזקי ברוך - ערוץ 7 , ד' בכסלו תשע"ד

לבי גולדשטיין מתמודדת כבר למעלה משנתיים עם מחלת הסרטן. בראיון מרגש לערוץ 7 היא מספרת על רגעי גילוי המחלה, על ההתמודדות הקשה ועל האומץ להסביר לילדים: אמא שלכם חולה.

התמונות בבית משפחת גולדשטיין מעידות על בני משפחה חמים ואוהבים. גולדשטיין בת ה-31 מספרת על ילדות "רגילה" שעברה עליה. בשירות הלאומי התנדבה במחלקה להשתלות מח עצם ובסיומו החליטה להיות אחות ועבדה במחלקת היולדות של בית החולים הדסה עין כרם בירושלים.

כשמחלת הסרטן החליטה להופיעה, היא הייתה בחודש השישי של ההריון השני. "כשהחיים לא יכולים להיות יותר טובים הגיע הסרטן", אומרת גולדשטיין, "בהריון השני התחלתי לא להרגיש טוב. חולשה, גרדת, שיעול וחום קשה במשך 5 שבועות, הרופאים חשבו שמדובר בשפעת או בדלקת ריאות".
 
היא מספרת על היום בו סיפרו לה שיש לה סרטן. "בחודש השישי להריון הגעתי לבדיקה ולאחר צילום אמרו לי 'אנחנו רואים ממצא לא קטן וזה נראה כמו גידול'. הייתי לבד, לא חשבתי שהולך ליפול עליי כזה דבר. במשך כחצי שעה לא הפסקתי לבכות חשבתי על בעלי, על בתי, על המשפחה ואז החלטתי שאני צריכה להיות הסלע של המשפחה. לא יכולתי להיות חלשה. כולם הסתכלו עליי ושאבו ממני כוחות".
 
"תוך שלושה ימים הייתי מחוברת לכימותרפיה", מספרת גולדטשיין כשחיוך על פניה, "כבר באותו שבוע עושים 'חגיגת קניות'- קניתי מטפחות ואמרתי שאני רוצה ללכת עם פאה. כבר באותו שבוע הסתפרתי כי לא רציתי לראות שערות נושרות על הרצפה או על הכרית, זה לא עשה לי טוב. הגעתי ל'זיכרון מנחם' ושם עם כל הטוב לב שלהם עצבו לי פאה משיער שמגיע מאנשים מכל העולם וגם מישראל. אנשים שמאריכים שיער רק בשביל המטרה הזו. אני מאוד מעריכה אותם זה ממש כמו לתרום חלק מעצמך".
 
החלק הקשה ביותר עבור גודלשטיין, היה להסתכל במראה ולראות שאין שיער. "לא הרגשתי חולה מבפנים, הרגשתי בריאה בנפש והמשכתי בחיי משפחה. בערב כשחזרתי לביתי הסתכלתי במראה ואני אומרת לעצמי שאני נראית כמו אדם חולה סרטן... רגע אבל אני כן חולת סרטן. היה לי קשה מאוד להסתכל במראה ולראות עיניים שקועות ואפורות, קרחת ובלי ריסים וגבות".
 
היא ממשיכה לספר על ההתמודדות עם המשפחה ועל ההסברים שצריך להעניק לילדים. "כשחליתי, שני בתי הגדולה הייתה בת שנה וחצי, אמרתי לה שאמא לא מרגישה טוב והיא הייתה מלטפת אותי, 'אמא מקבלת תרופה', אמרתי לה. כאב לי שלא תמיד יכולתי ללכת איתה לגינה ויותר להקריא לה ספרים. גם התקופה בה עברתי השתלת מח עצם עם אשפוז של שלשה שבועות הייתה מאוד קשה. כנראה שהחיים חזקים יותר".
 
"עכשיו כשחזרה המחלה בפעם השנייה אנחנו במשפחה מדברים על זה יותר", אומרת גולדשטיין, "בתכנון, המחלה הייתה צריכה להיעלם לפני שנתיים. מתפללים המון. צריך להבין שלחולי סרטן זה לא נגמר אלא רק כשיש בדיקת סיטי נקייה במשך 5 שנים. הפחד נשאר והוא נשאר בלב מבלי לנהל אותי כי צריך להתמודד עם זה. אני מקווה שהמלחמה תיגמר בקרוב, יש לי כמה חודשים של טיפולים ומקווה לחיות עד 120 ומאחלת שנה של בריאות לכל עם ישראל".

בימים אלה משתתפת גולדשטיין במבצע של עמותת "זכרון מנחם" להתרמת שיער לנשים החולות במחלת הסרטן.  מבצע תרומת שיער לייצור פאות מתקיים ב-200 מספרות ברחבי הארץ. יום התרמה מיוחד יתקיים ביום שני הבא בקניון מלחה בירושלים.