כבר זמן רב שלא נהנתי מיופיה והדרה של השפה העברית. כי מה שיכול לעשות דן אלמגור כנראה רק הא יכול.
מחזמר חדש- ישן "גבירתי הנאווה" בתיאטרון הבימה, (המבוסס, על המחזה "פיגמליון" שכתב ברנרד שואו לפני 100 שנה בדיוק) מביא בפנינו בדיוק את הוויית חיינו. עברית של שפת רחוב "הוא 'תחיל ראשון.. " סבבה ועוד מילים כהנה וכהנה, הכל מתורבת אמנם אבל שפת רחוב היא שפת רחוב, עד אשר מגיע פרופסור לפונטיקה שהשפה חשובה לו יותר מכל ומביא בפנינו איך יוצרים עברית תקינה ויפה.
הכל כרגיל, מתחיל בשרשרת פגישות מקריות ובהתערבות.
ארבעה מתוך גיבורי המחזמר נפגשים לראשונה בתחילת ההצגה וממש במקרה ביציאה מאולם התיאטרון בקובנט גארדן בלונדון. על המדרכה שלפני התיאטרון יושבת אלייזה דוליטל, מוכרת פרחים צעירה, ענייה וחסרת השכלה, שהגיעה מאחת השכונות העניות של לונדון- העיר ששכונות רבות לה, ובכל אחת מהן מדברים התושבים אנגלית בהיגוי ובתחביר ה"קוקני" העממי והעסיסי המיוחד לשכונתם.
במקרה - ואולי שלא במקרה - עומד מאחורי העמוד, לא הרחק ממוכרת הפרחים הקולנית, גנטלמן אנגלי, פרופסור היגנס, חוקר לשון ודיאלקטים בעל שם, המאזין ללשונה ומילותיה של הצעירה. היגנס המתמוגג מלשונה העסיסית של מוכרת הפרחים היושבת על המדרכה, מבטיח שתוך כמה חודשים הוא יכול לדבריו, להפוך את הנערה " ההמונית" ל " ליידי" אנגלית, שאיש לא יבחין בכך שדיברה אי פעם בהיגוי "נמוך".
ברנרד שואו האירי, שנחשב ובצדק לסופר גאוני וזכה מאוחר יותר גם בפרס נובל לספרות, משתעשע בהרבה הומור, שנינות, רגישות ואהבה, בדמויותיו, המייצגות את השכבות החברתיות והתרבותיות, של אנגליה לפני מאה שנה.
אבל הגאונות היא פה של הבמאי משה קפטן ושל מחברי הטקסט העברי דן אלמגור ושרגא פרידמן . אז על הטקסטים הנפלאים דיברנו ואי אפשר בלי הבימוי המבריק. שלש שעות של הצגה ואף רגע אינו משעמם. תפאורה מושקעת ואיכותית, ביגוד ללא רבב, עושר חפצי חן ואביזרים והכל מהשורה הראשונה. בכל רגע אתה מרגיש שאתה שם בבית של הפרופסור או בכניסה לבית המרזח. מול השוק והפאב העממי של הסביבה בה גדלו אלייזה ואביה העסיסי, אלפרד דוליטל (הרואה את עצמו כדובר מעמד הבינוני).
הצגה נפלאה, איכותית עם הרבה קצב, יופי , נקיה בלשונה ומלבושה וכיף לראותה.