הרב יונה גודמן טוען כי אחד מאתגרי החינוך המורכבים של דורנו הוא חינוך ילדינו לתפילה כנה ומשמעותית.
לדבריו, בעת שמחנכים וצוותי חינוך רבים עמלים רבות כדי לסייע ליצור תפילה משמעותית בכיתה, רבים ההורים שמסתפקים בעצם העובדה שילדם מגיע לבית הכנסת ואין הם מחנכים אותו לתפילה עצמה. עבור אותם הורים, היעד החינוכי-רוחני של חינוך לתפילה משמעותית עצמה הודחקה, ובמקומו מתמקדים ב"חינוך" להגיע למבנה בית הכנסת בשעה היעודה.
הרב יונה מציע לשנות את התפיסה, ולראות במשפחה את הזירה המרכזית בה ניתן וראוי לחנך לתפילה משמעותית (ולא רק לקימה בבוקר בשביל ללכת לבית הכנסת). כצפוי, לב העניין טמון בדוגמא אישית. לדבריו, "אם הבנים יראו את אביהם מתפלל תפילה משמעותית, ולא פחות מכך, אם הבנות תראנה את אימן מתפללת תפילה אמתית, אזי יש סיכוי שגם הילדים ירצו ויתאמצו להתפלל באמת".
ברם, לטענתו יש מצבים בהם הילד או הנער רוצים להתפלל ופשוט אינם מצליחים. הרב יונה מציע להתמודד בין השאר עם שניים מהסיבות שיוצרות את הקושי להתפלל. ראשית, לעתים הם לא מבינים מדוע הקב"ה צריך את תפילתם; מדוע עליהם להתפלל בשעות מסוימות ובנוסחים מסוימים ועוד שאלות השייכות למה שהוא מכנה "תחום מחשבת ישראל". לדעתו, ניתן ללמוד יחד בחיק המשפחה את ביאוריהם של חז"ל לאותן תהיות מובנות.
על גבי יסודות אלו, מציע הרב יונה תחום פשוט אך נשכח נוסף –פירושי המילים והתפילות. לדבריו: "עבור נער ישראלי ממוצע, השפה של רוב התפילות היא שפה שקשה לו להבינה. חלקים מהנוסח ומהמילים –אינם שפת היום-יום של ילדינו. צריך ללמוד יחד עם הילדים: הן את פירוש המילים אך בעיקר את תוכן התפילות. ללמוד יחד פעם את "אשרי יושבי ביתך" ופעם את "ברוך שאמר". להבין את העולם הרעיוני המופלא שכל פרק מבטא, במה הוא פותח ובמה הוא סוגר, לעיין יחדיו במבנה הפנימי המופלא של תפילת שמונה-עשרה וכו'".
הרב יונה סיפר על ילדים שישבו עם הוריהם בשולחן השבת ולמדו חלק מסוים מהתפילה, אפילו "עלינו לשבח". כעבור זמן סיפרו אותם ילדים שהחלק אותו למדו יחד הוא הכי משמעותי להם בתפילה, כי הם מבינים ומתפעלים ממה שהם אומרים.
"סוף דבר" הוא מסכם, "צריך להפסיק להתמקד בחינוך 'ללכת לבית הכנסת' ולהשקיע את העשייה החינוכית בעיקר בטיפוח תפילה משמעותית ואמתית".