איך מתמודדים הורים לילד עם ADHD עם העובדה שהתינוק שהיה להם הוא כבר מתבגר? *איך מסייעים לנער המתבגר להשלים בהצלחה את תהליך גיבוש הזהות העצמית שלו- המשימה ההתפתחותית החשובה ביותר בגיל ההתבגרות? ד"ר זיוה שגיא, מנכ"ל "מרכז אלה - אימון להצלחה בשיטת ד"ר שגיא" עם מורה נבוכים. של מי הילד הזה? מהו תהליך ההתמודדות של הורים למתבגר עם ADHD ? עוד כשהיה ילד בלטו הקשיים שלו והתנהגותו הייתה מקשה ולעיתים לא נסבלת, אבל המתיקות, השובבות והנזקקות שלו, שבו את לבכם ונתנו לכם כוח ואנרגיות. על פי רוב, ניתן היה להרגיע אותו ע"י חיבוק, ממתק או השתובבות. ועכשיו, הילד צמח, הוא כבר גבוה מכם, חצוף יותר, בעל דרישות רבות יותר, הקול והחזות שלו השתנו, הוא זר ומנוכר, מעליב ומשפיל אתכם, המתיקות כבר לא ממש ניכרת וההורים לא מצליחים להגיע אליו יותר. המתבגר הזה, שהחליף את הילד שלכם, מעמיד אתכם בפני אתגרים קשים הרבה יותר לעומת אלו שהיו בילדותו ולעומת הורים למתבגרים ללא הפרעות קשב. ואתם ההורים צריכים להתמודד עם חוסר אונים, עם משברים ערכיים, עם מיניות מתפתחת ועם גבולות שקשה להציב. אז בן כמה המתבגר שלכם כרגע? עם מי אתם מדברים? על מי אתם כועסים? אתם מאוד מבולבלים גם מבחינה רגשית. לא אחת אני שומעת הורים במצבכם אומרים: "היא יותר גבוהה ממני"; "אני לא מצליחה להגיד לה כלום"; "אני מרגישה שהוא מזלזל בי"; " לפעמים אני חושב שהוא שונא אותי"; "אני כבר לא יכול ללטף אותו, הוא כבר גבר"; "הוא דוחה אותי מעליו"; "הוא אוכל כמו חזיר ורובץ בחדר כל היום. זה מגעיל אותי"; "לעיתים אני מרגיש שאני שונא אותו" ועוד. הבלבול גדל גם בגלל הפער העצום שנוצר אצל נער ה- ADHD בין הגיל הכרונולוגי לגיל הרגשי. יוצא שלעיתים ההורים מתמודדים עם מתבגר בן 14 בגוף של בן 18 וגיל רגשי של בן 10!! תקשורת וחזית אחידה הפרעת קשב וריכוז אצל הנער/ה המתבגר/ת בוחנת את גבולות הסבלנות של ההורים וגורמת למתח זוגי ומשפחתי. בין ההורים קיים לרוב דפוס תקשורתי לא יעיל, המאופיין בחילופי האשמות, כעסים וויכוחים לגבי הדרך היעילה לטפל במצב והעדר עבודת צוות. בחלק מהמקרים, האבות אינם מקבלים את העובדה שלמתבגר יש בעיה ומאשימים את האמהות ברגישות יתר, הגנת יתר, ובאי היכולת שלהן לגרום למתבגר לציית להן. במקביל, האמהות מאשימות את האבות בנוקשות, ביקורת מתמדת ו/או אדישות. בחלק מהמשפחות, אמהות ואבות מדווחים על הבדל משמעותי בגישה שלהם כלפי המתבגר, עובדה היוצרת מתח ביניהם ובלבול עבור המתבגר. האווירה המשפחתית אינה הגורם להפרעת קשב וריכוז, אך היא מהווה גורם מכריע בעוצמת ההפרעה ובאופייה. חוסר האונים מוביל את ההורים להשתמש בהתנהגות אגרסיבית, התנגדות ללא הבחנה, ולבסוף כניעה במהלך המגעים עם מתבגריהם. המתבגרים בתורם, נוטים לברוח מהדרישות המופנות כלפיהם על ידי הפגנת עוינות והתנהגות מתנגדת. כשהם מצליחים להשיג את מבוקשם, הם מקבלים בכך חיזוק חיובי, המחריף את התנהגויותיהם העוינות. הסיכוי שהתנהגות עוינת ומתנגדת תתרחש שוב באינטראקציות הורה – מתבגר גדל. תהליך זה הוא איטי, אבל במהלך מאות מגעי הורה- מתבגר שליליים בכל שבוע, הולך ומתרחב רפרטואר ההתנהגויות השליליות של המתבגר. עם הזמן, ההורה מתחיל בסדרה של תגובות "חוסר אונים" שמובילות, להערכתו, להקלה ולו זמנית: גינוי המתבגר, הרחקת המתבגר, ענישה פיזית, עזרה בביצוע המשימה, או הימנעות ממתן הוראות או דרישות לביצוע משימות ועשיית פעולות במקומו, והכל כדי למנוע קונפליקט. במצב הורי זה של "חוסר אונים נלמד" הורים משקיעים מאמצים מעטים בחינוך המתבגר, בהצבת גבולות ובהכוונה, ומניחים לנער/ה לעשות כרצונם. הורים מדווחים בשלב זה על דיכאון ואיבוד האמון ביכולות ובמסוגלות ההורית שלהם. נראה שההיפראקטיביות, האימפולסיביות וחוסר הקשב של המתבגר מובילים את ההורים לבחור במיומנויות הוריות לא יעילות ממקום של הישרדות וכיבוי שריפות. כל הדברים הללו עוזרים למתבגרים להחליש את כוחם של ההורים כצוות. זו הסיבה שחשוב לבדוק כל העת עמדות ותפיסות לגבי הורות נכונה, הפעלת סמכות, זכויות ודרכי התמודדות. לאחר בירור התפיסות השונות של ההורים, ניתן לגבש את דפוס ההתמודדות המתאים אשר לוקח בחשבון את צרכי המתבגר/ת. כמעט מובן מאליו שהמתבגר/ת זקוק/ה לזוג הורים מאוחד, עקבי ותומך. מעבר לזה, ללא הורים חזקים לא יוכל המתבגר להשלים בהצלחה את תהליך גיבוש הזהות העצמית שהוא המשימה ההתפתחותית החשובה ביותר בגיל ההתבגרות. אתם לא לבד כהורים חשוב מאוד שתשתפו איש מקצוע המומחה להפרעות קשב במה שאתם מרגישים ותבטאו את החרדה והפחדים, את חוסר האונים, את הדחייה, הסלידה ואפילו השנאה שאתם חשים כלפי מתבגריכם. היכולת לבטא בקול רם את כל התחושות שבדרך כלל אתם לא מסוגלים לומר גם לעצמכם, קבלת לגיטימציה למכלול הרגשות, וההבנה שאתם לא לבד בהתייחס לרגשות המציפים אתכם, הן שלב ראשוני בדרך ליצירת שינוי. היעד בשלב הראשון הוא לחזק את תת המערכת ההורית ולהפכה לצוות עובד ופעיל, עם קודים מתואמים של תקשורת וחלוקת תפקידים ברורה ומתוכננת. על מנת לצבור את הכוח הדרוש ולמנוע שחיקה והידלדלות כוחות על ההורים למצוא תמיכה לעצמם הן במסגרת המערכת הזוגית והן באמצעות מערכות תמיכה חיצוניות: משפחה מורחבת, ביה"ס, חונכים, קבוצות תמיכה ועוד. וזהו רק תחילתו של המסע להחזיר את נער ה- ADHD הביתה.
