התחלה: תשט"ו, פתח תקווה, ההורים יוצאי תימן. האב הגיע לישראל עוד לפני קום המדינה, האם עלתה לכאן במרבד הקסמים. האב עבד שנים רבות בסולל בונה כטייח. "הייתה לו נפש של אומן", מה שבא לידי ביטוי באיסוף שברי חרסינות ושילובן מחדש ביצירות אמנות קטנות. האם הייתה עקרת בית.
הבית: תשעה אחים בדירת שניים וחצי חדרים. מציאות ש"אז הייתה יותר נפוצה". כל האחים נשארו בתוך עולם קיום המצוות וכולם אקדמאים. הקרדיט הוא לאם, ש"הייתה אישיות מאוד מיוחדת. לא היו לה חיים קלים והיא נלחמה על החינוך שלנו וזכתה לראות פירות". הוא הרביעי מבין התשעה, אבל שתי אחיות נפטרו במהלך השנים. אחת מהן לאחר מחלה ממושכת, בשנות השלושים לחייה.
התמודדות: "ההורים היו מאוד מסורים לאחות, אבל גם חיו חיים שגרתיים. הם נשארו חזקים בכל תקופת המחלה וגם לאחריה, וצלחו את כל זה בכבוד".
לימודים: בהתחלה נשלחו הילדים לבית הספר החילוני האיכותי שבשכונה, אבל אחר כך החליטה האם שחשוב שהילדים יתחנכו בממ"ד נצח בעיר. "בשעתו הוא היה בית ספר אקסקלוסיבי, אבל לא הרגשתי שיש התייחסות חריגה לאלה שהגיעו מהפריפריה". המורים זכורים לטוב, במיוחד זאב ברונר, מחנך ומורה לחשבון שממש "אימץ אותי אליו והצמיח אותי".
תיכון: ישיבה תיכונית כפר גנים, שם הייתה היכרות עם ראש הישיבה המרשים, הרב נחמן צוקר. "חרדי בתפיסת עולמו, ופתוח ומחנך דגול באישיותו". הוא ידע לקרוא את המצבים הרגישים של כל ילד "והיה אכפת לו כל דבר, החל מהסנדוויץ' שהילד אוכל בבוקר ועד איפה הוא הולך לישון. אני לא זוכר עוד אישיות כזאת".
תנועת נוער: לא נרשמה השתתפות ויש תחושה של חוסר. הילדים פיצו על כך בחברות ובהדרכה פעילה בבני עקיבא. "מאוד עודדתי אותם".
ישיבה: הר עציון, מחזור שישי. "הישיבה הייתה בתחילת דרכה, אך שמה כבר הלך לפניה". התחושה הייתה של בן כפר שהלך לעיר, למרות שבפועל זה היה הפוך. "מארבע אמות של פתח תקווה לעבור לגוש עציון ולעזוב את הבית - זה היה מיוחד". הבחירה בישיבה הזאת החלה בהצטרפות שלו לחבר שבא לבדוק. "אבל כשהגעתי, דבקה נפשי בישיבה ומאז אני חלק ממנה".
חלק ממנה: הגילוי היה לא רק של לימוד התורה אלא של אזור בארץ שבו הילכו האבות, והייתה גם התפעלות משני ראשי הישיבה. "כשהייתי שם התפללתי שיקבלו אותי". התחושה היא שההגעה לישיבה "שינתה את כל מסלול חיי".
צבא: הגיוס היה לנח"ל, חודש וחצי לפני מלחמת יום הכיפורים. הוא הספיק להתחיל קורס צלפים בטרם נלקחה הקבוצה להשתתף במלחמה. "היינו טירונים, אז היינו בקו השני". במסגרת הזאת הם הגיעו בין השאר לסיני וגם חצו את התעלה. לא הרבה אחרי כן הסבו אותם לתפקיד שריונרים, גדוד 188. המחלקה היטלטלה במשך חודשים בין הגזרות השונות. "חווינו את הטלטלה שעברה על הצבא, כחיילים חדשים ופשוטים".
יוני נתניהו: בחלק השני של השירות הוא היה שריונר ברמת הגולן במשך למעלה מחצי שנה, ונתניהו היה המג"ד. "כל מי שראה אותו הוקסם ממנו. הייתה לו זיקה מיוחדת ליהדות". באחד המקרים, כשהקימו מחנה, הוא פיקד לפנות חמ"ל לטובת בית הכנסת, כדי שהוא לא ישכון במבנה עלוב. "הוא היה בא ללמוד איתנו דף יומי ומסכת מגילה כשהיה לו זמן".
בחזרה לישיבה: בשנה החמישית הורגש צורך להוסיף לימודים כלליים לאלה שבישיבה, וכך נלקחו קורסים רבים דרך האוניברסיטה הפתוחה בהיסטוריה, פסיכולוגיה ספרות ועוד. "לקחתי 30 קורסים, כמעט כל מה שיצא". והיו גם לימודים לתעודת הוראה במכון הרצוג, לאו דווקא מתוך מחשבה להיות מורה. העושר של שלושת מסלולי הלימודים יחד הסב הנאה גדולה. והישיבה גם הביאה לשידוך.
השידוך: שרה לבית עמנואל. ההיכרות הייתה דרך חברים. "הייתה לנו מסגרת שקראנו לה חבריא ג', היינו מקיימים מפגשים, טיולים ועשייה חברתית מעניינת". הטלפון של שרה הגיע אליו דרך מישהו מבני החבורה. שרה היא מורה למתמטיקה בבית ספר 'עשה חיל' קרוב ל‑30 שנה.
השמחה: שבעה ילדים. נכדים? "לא סופרים". כולם בשדה החינוך למרות טענת חפות: "לא אני ולא אשתי כיוונו אותם". הרוב קיבלו את הכשרתם במכללת הרצוג. ארז הוא מחנך בהושעיה, איל ר"מ במכינה בעלי, רעות מורה לחינוך מיוחד בתדהר, אוריאל מלמד חינוך מיוחד בנוה שמואל, רננה לומדת בהרצוג אבל לא ברור אם תמשיך בחינוך, עדיה לומדת במדרשה במעון והלל לומד בהסדר בירוחם.
הוראה: הנישואים נערכו בסוף השנה השישית בישיבה, והצורך בפרנסה הוביל אותו לשערי בית הספר. עד לפני שנתיים עוד המשיך ללמד בבית הספר האזורי היסודי בגוש "וראיתי בזה ייעוד וברכה". הוא היה חבר בצוות ההנהלה ופיתח תוכניות. יש אהבה גדולה לילדים וראיית חשיבות בהישארות בשדה ההתרחשויות. "כך יכולתי לכוון את המכללה לצרכים בשטח".
ההצעה: שלוש שנים אחרי שנכנס לעולם ההוראה הוא קיבל פנייה מיהודה שוורץ מהמכון ללמד מבוא לתושב"ע, קורס שלמד באוניברסיטה הפתוחה. "תוך כדי כך הוא גם הטיל עליי תפקידים ניהוליים", ולאט לאט המכללה כבשה את מרבית זמנו. "התפתחתי איתה".
המכללה: "מפעל חיים שהייתה לי הזכות להיות שותף מרכזי בו. היא מביאה לידי ביטוי את העולם ההשקפתי של ישיבת הר עציון: תורה עם מדע ופתיחות לחיים הרוחניים והתרבותיים. הייתה לנו מטרייה ענקית של ראשי הישיבה".
רמת הסטודנטים: במכללות הדתיות גבוהה מזו שבמכללות הכלליות, למרות ש"הציון המשוקלל לא תמיד מעיד על אישיותו של האדם".
בחורי ישיבה להוראה: "זו מהפכה שישיבות ההסדר נתנו למערכת החינוך הממ"ד. אין כמעט מורים גברים בממלכתי. לכאן מגיעים בחורים שיכולים ללכת לכל מקצוע חופשי ומקבלים הכשרה רצינית. חלק עושים את זה מתוך אידיאל, חלק עושים את זה תוך כדי, אבל לבסוף נשארים".
נשארים: התחושה היא שההוראה בבתי ספר יסודיים מהווה היום פחות תחנת ביניים מבעבר גם בגלל התוכניות של משרד החינוך שהביאו להעלאה בשכר המורים. אבל אין התנגדות גם לתחנת מעבר: "אם אדם מאוד מוכשר היה במערכת ארבע-חמש שנים ועבר הלאה, הוא ישאיר חותם. אבל חלקם צומחים להיות מנהיגים חינוכיים. ראש המינהל לחינוך דתי, למשל, ורבים מהמפקחים למדו כאן, בהרצוג".
עובד חינוך: במכללה יש לימודים לתואר ייחודי שבו מכשירים את הסטודנט לטפל "בכל אותם ילדים שמוצאים את עצמם מחוץ למסגרת, מה שמתרחב לצערי בשנים האחרונות. יש לנו רצון שאנשים ילמדו לדבר בשפת הנוער. כשזה יקרה, הנוער יוכל לתת תרומה אדירה למגזר ולעם ישראל".
האיחוד: עם מכללת ליפשיץ התרחש בשנתיים האחרונות. "זו אחת ההתפתחויות המשמעותיות בתוך עולם ההכשרה של החינוך הממ"די, והוא יוצר מכללה גדולה ומשמעותית שיש לה אחיזה בגוש ובירושלים". היום נלמדים במכללה המאוחדת 14 מקצועות לתואר ראשון ויש מקום להתרחב ל‑20, חמש תוכניות לתואר שני "ויש עוד כמה בקנה". השאיפה היא לתת מענה לכל צורכי מערכת החינוך "ויש שאיפה להיכנס לתחום הגיל הרך".
תוכו אכל: האיחוד היה מעשה מרכבה לא פשוט. "תרבות הניהול שונה וכך גם האנשים. אני מקווה שהדברים הטובים מכל מכללה יישארו ואלו שלא - ייוותרו בחוץ".
אקדמיה: תואר ראשון בפתוחה ותואר שני בחינוך בירושלים. במסגרת התואר נלקח קורס אחד אצל פרופ' אביגדור שנאן באגדה, והתחום כבש אותו, כך שהוא גם למד לימודים שווי ערך לתואר שני שפותחו מאוחר יותר לדוקטורט. התחום הזכיר לו את בית ההורים. "כל שבת היה עולה מדרש תנחומא על השולחן".
אם זה לא היה המסלול: כנראה שהייתה הליכה בתלם הכלכלה, אולי כאיש עסקים. אחד התחביבים הוא לקרוא את המדורים האלה בתקשורת. "בעולם הכלכלה יש תהליכים שנוגעים לעולם התרבותי-רוחני".
ובמגרש הביתי:
בוקר טוב: קימה בשש ורבע לתפילה. חלק מהימים הוא יוצא להליכה של 40 דקות באלון שבות, אם לא בבוקר אז בערב, תוך כדי יש האזנה למוזיקה קלאסית או ל"שיעור טוב". אחר כך הוא אוכל משהו קטן ולעבודה. ברגל, בטח ברגל. לקנא.
דיסק: הרפרטואר רחב והוא מתחיל בלהקת אבבא האגדית וממשיך בציון גולן, שמביא את ניחוחות בית אבא, ועד לשירי ארץ ישראל שקיבלו עיבודים מחודשים.
פנאי: מקום לא קטן שמור להצגות, לסרטים טובים ולהופעות של זמרים ותיקים כמו יהורם גאון וחווה אלברשטיין. בני הזוג קהלני מקפידים לצאת ביחד לצפות בכל אלה, "מה שמחזק את הזוגיות והתרבות". ויש גם טיולים בארץ ובעולם, "כל שנה לפחות פעם-פעמיים".
שבת: המטוטלת נעה בין שבתות שבהן הילדים באים, "אז יכולים להיות איתנו 15 או 20 איש לשבת", לבין השבתות שלהם בדוּ. יש גם אמצע: עם חברים וחברות של הילדים הלא נשואים ושלהם - וכל שבת מקבלת את המקום שלה. יש גם שיעור קבוע שהוא מעביר מדי שבת כבר שנים ארוכות באגדה, מה ש"ממלא אותי מאוד וגם מזכיר לי את בית אבא, ומעשיר את עולמי הרוחני".
אוכל: אורז פרסי, כיאה לעדה ששרה מגיעה ממנה ועוף ברוטב פטריות, גם הוא מעשי ידי הרעייה. בכלל יש המון שבח לבישולים, לאפייה וגם לסלטים שהיא מכינה. "עשרה סוגים מינימום בפתח הארוחה".
עיתים לתורה: דף יומי במסגרת עצמית ויש גם הרבה קריאה כללית. האחרון היה 'דרך אחרת' של חגי בן ארצי, ובימים אלה הוא קורא את 'על בלימה' המתאר את קורות גדוד 188 - הגדוד שלו, במלחמת יום הכיפורים.
אחזקת הבית: למרות שהעבודה בחוץ אינטנסיבית, יש השתדלות ליטול חלק בארגון הבית. התפקידים הקבועים כוללים הכנת הבית לשטיפה וניגוב אבק. המטלות שאינן אהודות זוכות למיקור חוץ, כמו מדיח כלים וגנן. אבל יש קווים אדומים: "יש לנו חברים שקונים אוכל. את זה אנחנו לא עושים".
מפחיד: מחלות. אולי בגלל ההיסטוריה המשפחתית ואולי בלי קשר. "מחלות באות בפתאומיות והן מאוד קשות", ואם יש תפילה היא "שכל עם ישראל יהיה בריא".
דמות מופת: הדמויות מחולקות לפי תקופות חיים. הראשונה היא אמו "שהייתה מאוד מיוחדת, חכמה בצורה בלתי רגילה והתעניינה בדברים רבים", ויש תחושה שהיא נולדה בדור הלא נכון. ההערכה לאם נובעת מכך שהייתה מכוונת מטרה בגידול הילדים וב"אצילות, צניעות ונחישות גם הובילה לשם למרות כל הקשיים". והיו גם הרב נחמן צוקר "ושתי הדמויות הענקיות שעמדו בראשות הישיבה".
משאלה: "גאולה לעם ישראל" ברמה הפרטית של האדם וברמה הכללית של עם ישראל. "שה' יצעיד אותנו עוד כמה צעדים במהלך הגאולה המדהים שאנחנו חווים היום".
כשתהיה גדול: השאיפה היא לכתוב. יש תחושה שיש הרבה מה לחדש, אבל אין פנאי להעלות את הדברים על הכתב, אלא בראשי פרקים. "אני מעריך שאחרי הפרישה אשב הרבה שעות בספרייה הלאומית", זאת לצד טיולים בארץ ובעולם.