בחירתה של מאיה אוחנה-מורנו

ההחלטה לבחור בחיים הביאה את אלמנתו של סא"ל מורנו הי"ד להקים את ביתה מחדש ולגדל את ילדיה "עם שני אבות – אחד בשמיים ואחד בבית"

רבקי גולדפינגר , כ"א בכסלו תשע"ד

בחירתה של מאיה אוחנה-מורנו-ערוץ 7
מאיה אוחנה-מורנו
מאור קינסבורסקי

לילה בעיר מודיעין. האולם מלא מפה לפה. על הבמה, מול מאות נשים, ניצבת מאיה אוחנה-מורנו (40) וחושפת את סיפורה האישי. בעלה, סא"ל עמנואל מורנו הי"ד, קצין בסיירת מטכ"ל, נהרג במשימה נועזת במהלך מלחמת לבנון השנייה. בפתיחות נדירה מגוללת מורנו בפני המאזינות את התמודדותה עם האובדן והגעגועים לבעל שאיננו, האימהוּת בצל האלמנוּת והנישואין השניים לאלירן.

לאורך כל הערב יושבות הנשים מרותקות, ומורנו מצִדה משתפת אותן אט אט בנפתולי חייה. סיפורה חולף במהירות מרגעי אושר ואהבה לצער וכאב ומשם לצמיחה, שמחה, געגוע. אור וחושך בערבוביה.

הפתעה - אמא מחוץ למיטה

אחד מרגעי השיא במופע מגיע כשמורנו מתארת בקול סדוק את החלל העצום שנפער בלבה עם מות בעלה ובחירתה העיקשת, למרות הכול, בחיים. גם מאוחר יותר, כשאני שואלת אותה על אותה נקודת שבר, ניכר כאב בדיבורה: "החזרה לשגרה אחרי השבעה הייתה בשבילי קשה מאוד", היא מספרת. "התרסקתי. לא היו בי הכוחות לחזור לחיים. זו הייתה נפילה למעמקי העצבות. הייתי בבועה, בלי שום חשק לחיות".

כלפי חוץ, היא אומרת, הכול התנהל כשורה. "הייתי קמה בבוקר ושולחת את שלושת הילדים הקטנים למסגרות החינוכיות. אבל אז חוזרת הביתה, מכוונת את השעון לשעה שהם אמורים לחזור ונכנסת למיטה מכורבלת. לא עניין אותי שום דבר. כלום בתוכי לא תִפקד". כשהילדים היו שבים מהגנים, היא הייתה נותנת להם דבר מה לאכול ומושיבה אותם במשך שעות ארוכות מול המסך עם תוכניות ילדים. "ואז הייתי נכנסת שוב למיטה ומסתגרת בתוך עצמי".

לאחר תקופה ארוכה של חוסר תפקוד, הרגישה מורנו שעליה לשנות בדחיפות את המצב. "שכבתי במיטה ופשוט נמאס לי מזה. זה הרגיש לי לא נכון, חסר תכלית. החלטתי לצאת לסיבוב קצר להתאווררות. הייתי אז כל כך בדאון, שאפילו היציאה הקטנה הזו דרשה ממני כוחות נפש". באותו בוקר נשאו אותה רגליה לחנות כלי בית, שם החליטה לרכוש לילדיה מצעים חדשים. "באתי מהר הביתה, כיבסתי את המצעים, ייבשתי וסידרתי יפה על המיטות. כשהם נכנסו בישרתי להם בחגיגיות 'ילדים, מחכה לכם הפתעה בחדר'. הם רצו לשם וקפצו בהתלהבות. נראה לי שיותר מהכול הם הופתעו לגלות את אמא שלהם מחוץ למיטה", היא צוחקת. "פתאום הרגשתי מה שלא הרגשתי כבר הרבה זמן - חיוניות. הבנתי שכשאתה נותן, גם אם זה דבר קטן, אוטומטית אתה מרגיש שיש ערך לעולם. שם למעשה ירד לי האסימון שהבחירה איך החיים שלי ייראו היא בידיים שלי. אמרתי לעצמי 'מאיה, אולי אין לך השפעה על מה שקרה, אבל את כן יכולה לדאוג לאיך ימשיך הבית שלך מכאן ואילך'. הבנתי שיש לי רק אופציה אחת והיא לצמוח. אני בחרתי בכל הכוח להביט קדימה, אבל מהמקום שבו הייתי אי אפשר היה להתרומם לבד, רק עם ה'. הוא ליווה אותי ועזר לי לקום ולעמוד על הרגליים".

הבחירה בחיים לא הסתכמה בהארה חד פעמית, אומרת מורנו, אלא הייתה תהליך מורכב וסיזיפי. "כל בוקר מחדש הייתי צריכה להחליט מה אני עושה עם עצמי", היא משתפת, "היו בקרים שנמאס לי לשחק את הגיבורה. היו בקרים שקמתי ולא הייתי מסוגלת לומר בקול 'מודה אני'. אמרתי: 'אבא, מצטערת. הבוקר אני לא יכולה להודות לך, קשה לי מדי. אני מתגעגעת'. עם הזמן למדתי לקבל גם בקרים מורכבים כאלו. הבנתי שזה בסדר, כי זה חלק מתהליך והשאלה המרכזית היא מה הכיוון הכללי ולאן אני צועדת".

מורנו מדגישה שיכולת הבחירה קיימת אצל כל בני האדם, ואינה שמורה רק לאנשים שחוו אובדן. "הבחירה שניתנה לאדם היא זכות. אין לנו שליטה על כל מה שקרה ויקרה, אבל יש לנו את האופציה לבחור איך להתמודד עם זה. אצלי זה אולי התחדד והורגש בעוצמה גדולה יותר, אבל לכולנו יש התמודדויות ואתגרים בלי סוף. אנחנו לפעמים למעלה ולפעמים למטה, זו דרך העולם וכל יום מחדש אנחנו בוחרים מה נעשה עם זה. איך נקום, איזו אנרגיה תהיה לנו, אילו משקפיים נרכיב ועל מה נשים את הדגש. זו החלטה מודעת שנובעת מבפנים ומצריכה כוחות, אבל גם דברים קטנים יכולים להשפיע ולעזור. ממש כמו הקנייה של המצעים, שהכניסו לבית כל כך הרבה אור", היא אומרת. "כדי לשנות או לשפר את ההרגשה לא צריך משהו גרנדיוזי ויקר, אלא אפשר לארגן את החדר מחדש, לשתול צמח יפה בגינה, לקרוא ספר טוב, לתלות תמונה חדשה. יש אינסוף אפשרויות. כל אחד ומה שמדבר אליו, אבל בסופו של דבר זו הבחירה שלנו. זה בידיים שלנו".

זריחה מעל הרי אפריקה

מאיה אוחנה-מורנו נולדה בבית חילוני במושב שדות שבסיני. את המאבק נגד הפינוי מביתה חוותה כילדה בת תשע, והוא נצרב בזיכרונה לפרטי פרטים. "הייתי ילדה קטנה בכיתה ג'. אני לגמרי זוכרת את הנוף, את הבית שגדלתי בו, את השכנים ואת חוף הים של ימית. ההורים שלי היו פעילים במאבק נגד הפינוי והקימו את התנועה לעצירת הנסיגה מסיני. אצלנו בבית התרכזה הפעילות וכילדה נחשפתי לזה. ההורים שלי התעקשו עד לרגע האחרון לא להתפנות ולא לארוז את הבית, ולכן היינו הבית האחרון שפונה. כבר לא היו אנשים במושב, ואני זוכרת איך הסתובבתי בין השבילים הריקים והבתים הנטושים של החברות שלי. במבט לאחור אני יכולה לומר שזו הייתה חוויה מאוד עמוקה בשבילי".

לאחר הפינוי עברה מאיה עם משפחתה למושב עין הבשור. "זהו מושב חילוני, אבל גדלתי בבית עם זיקה לדת. בנינו סוכה, אכלנו סעודות חג, בליל שבת עשינו קידוש ובאיזשהו שלב ההורים שלי גם הכשירו את המטבח", היא מספרת. כנערה הייתה חניכה ומדריכה בתנועת הנוער העובד והלומד, "עם החולצה הכחולה והשרוך האדום".  את השירות הצבאי שאפה לעשות הכי קרבי שאפשר. "התגייסתי לצבא עם מוטיבציה גדולה והייתי מדריכת חי"ר".

עם שחרורה הגיעה לעיר הגדולה תל אביב והצטרפה כרקדנית ללהקת המחול 'ענבל'. "אהבתי מאוד לרקוד, אבל הייתי בהלם מסגנון החיים השונה שהכרתי. די מהר הבנתי שהגל שהם משדרים עליו שונה לחלוטין משלי ופרשתי". 

לאחר הפרישה מהלהקה, החליטה לנסוע לטייל באפריקה. היא ארזה תיק, נפרדה ממשפחתה ויצאה לדרך. באחד הבקרים יצאה לטיפוס על הר בקניה, ממש על קו המשווה. "יחד איתי היו עוד כמה מטיילים. טיפסנו ממש גבוה. האוויר הדליל והגובה הרב לא עשו לי טוב והרגשתי חולשה בכל הגוף וקשיי נשימה". כדי לא לעכב את המטפסים האחרים, האיצה בחבריה להמשיך הלאה במסלולם כשהיא נשארת מאחור. "אמרתי להם שלא ידאגו ואני אתקדם בקצב שלי". לפתע חשה סחרחורת ואיבדה את הכרתה. באורח פלא, היא נפלה דווקא לצד ימין של השביל על גבי השלג, ולא שמאלה אל עבר התהום. "זה היה שביל מאוד צר עם תהום עמוקה, שאם הייתי נופלת לתוכה - לא היינו מדברות עכשיו. הקדוש ברוך הוא הפיל אותי לצד הנכון", היא מחייכת, "זה סיפור ניסי לגמרי. התעוררתי עם עלות השחר. קפאו לי הרגליים. חשתי מעולפת, בלי אוויר לנשימה. הערתי את עצמי בכוח ודרדרתי את עצמי עם השביל כמה מטרים למטה, למקום שיש בו יותר אוויר". באותה שעה החלה הזריחה. "זה היה מחזה עוצמתי כי הייתי על ההר, במקום גבוה מעל לעננים. זה הבהיל אותי בהתחלה. חשבתי לעצמי: 'תירגעי, סוף סוף יש לך הזדמנות להיות לבד עם עצמך'. הסתכלתי מסביבי על הנוף בהתפעלות, כשקול בתוכי מהדהד: 'יש בורא לעולם'. היה ברור לי שיש מישהו שמכוון את הטבע העצום הזה. יש מישהו שמחדש בכל יום מעשה בראשית וזה הקדוש ברוך הוא", היא מספרת בהתרגשות, "זה היה בשבילי רגע מכונן".

עם שובה ארצה, החלה מורנו בתהליך חזרה בתשובה שארך כשנתיים. "מיד הורדתי את התובנה הזו לעולם הפרקטיקה. אוקיי, יש בורא לעולם והוא נתן הנחיות וחוקים, אז בוא נלמד וניישם אותם. אבל למרות שלמדתי וידעתי את התיאוריה - לקח לי זמן לקבל על עצמי לשמור שבת ולקיים מצוות". תוך כדי התהליך הכירה את הרב שמואל מורנו ורעייתו אורנה, שליוו אותה ותמכו בה בדרכה החדשה. "הייתי מתארחת אצלם בשבתות, מתייעצת ולומדת איתם. איך שהכירו אותי, היה להם ברור שאני מתאימה לעמנואל, האח של שמואל", היא מספרת בחיוך, "אבל הם העדיפו לחכות קצת, שאהיה מוכנה". כשהרגישו שבשלה השעה, הפגישו בין מאיה לעמנואל וכעבור חצי שנה הם נישאו. "די מהר הבנו שזה זה. אני הייתי בת 26 ועמנואל בן 28, כבר לא ילדים. לא רצינו למרוח את הקשר סתם". הם קבעו את ביתם במושב תלמים שבחבל לכיש ונולדו להם שלושה ילדים: אביה, נריה ונועם-ישראל.

"חיינו חיים רגילים. אני הייתי בבית והשקעתי בגידול הילדים. עמנואל היה כל כולו בצבא. צחקנו שהוא אבא של שבת, יוצא מוקדם בבוקר וחוזר מאוחר בערב. בשבתות הוא היה כולו עם הילדים. הוא היה מאושר מהם".

ידעת מה הוא עושה בצבא?

"הייתי שותפה. ידעתי מה שאישה צריכה לדעת. הוא סיפר לי מה עובר עליו וידעתי כשהוא יצא לפעילות. היה ברור שזה תפקיד בעל אחריות כבדה, אבל האמת שלא דאגתי. היה לי מאוד בטוח עם זה. ראיתי בזה מסירות לעם ישראל במובן הכי פשוט של העניין. היום, אחרי שמלאך המוות כבר דפק לי בדלת, אני יודעת שהוא יכול להפתיע, אבל באותה תקופה הייתי רגועה לגמרי. זה היה היום יום שלנו. התייחסנו לזה כאל עבודה לכל דבר. אחד עובד בהיי‑טק ויוצא למשרד, ובעלי בצבא. עמנואל השרה עליי ביטחון בכל מה שעשה, וזה נראה לי מקצועי ורציני".

"במשימת גירוש – אני הולך הביתה"

למרות שבתקופת ההתנתקות היה עמנואל בשירות צבאי, דעתו על הגירוש הייתה ברורה וחדה, מבקשת מורנו להבהיר. "הוא היה בתפקיד שלא נגע בהתנתקות, אבל למרות זאת הוא בא למפקדים הבכירים ואמר באופן חד משמעי שאם יבקשו ממנו להשתתף בהתנתקות הוא שם מיד את הדרגות על השולחן והולך הביתה. הוא בוודאי היה נאמן לחוקי הצבא, אך היה ברור שחוקי הקב"ה קודמים. הוא לקח את הגירוש מאוד קשה. יחד עם עוד שני חבר'ה מהצבא הם לקחו חופש, ארגנו משאית מהיחידה וירדו לגוש. שם עזרו למשפחות לארוז את הבתים ולהתארגן לקראת הגירוש". אחת המשפחות שמורנו סייע להן במלאכת האריזה הייתה משפחת הינוך. לאחר מעשה התברר כי הזוג הינוך הם אלו שארזו עשרות שנים קודם, לפני הגירוש מימית, את בית משפחתה של מאיה. "זה היה מדהים. הזוג הזה ארז להורים שלי את הבית לפני הגירוש והנה אחרי שנים, עמנואל החזיר להם טובה".

כשמלאו לתינוק נועם-ישראל תשעה חודשים, עמנואל נהרג. את אביו הוא אינו זוכר, אך דווקא בשל כך אמו מזהה אצלו השתוקקות פנימית לאב שלא יכיר לעולם. "נועם-ישראל נולד בחנוכה שאחרי הגירוש, וחשבנו לקרוא לו ככה כי הרגשנו שעם ישראל צריך עכשיו תקופה של נועם. לפני הברית פתאום שמתי לב שהאותיות עמנואל נמצאות בתוך השם שלו. לשנייה עלתה בי המחשבה: 'מה את עושה? את מנציחה את עמנואל?', אבל מיד דחיתי את המחשבה הזו. לא נכנסתי לזה, רק ידעתי שכנראה הילד שלי צריך את השם של אבא שלו בתוכו".

מורנו הכירה את פרטי הפעולה האחרונה בלבנון שאליה יצא בעלה בשלהי חודש אב, ובפעם הזו חשה מודאגת ומוטרדת ביותר. לאורך שעות קראה תהילים. "באותו מבצע הייתה לי הרגשה איומה. ישבתי על הספה בסלון בבית של ההורים שלי וקראתי תהילים, מנסה לשדר לו במחשבות שאני איתו והכול יהיה בסדר. לפנות בוקר התעורר נועם-ישראל בבכי נוראי, ובדיעבד התברר שבדיוק אז עמנואל נהרג". בבוקר כבר התדפק על דלת המשפחה קצין העיר ובפיו הבשורה הנוראה. 

שבע שנים פחות שלושה ימים היו מאיה ועמנואל נשואים. את יום הנישואין השביעי כבר ציינה מאיה לבדה בתוך ימי האבל. לאחר מותו הוגדר על ידי מפקדיו כאחד מגדולי הלוחמים שקמו לעם ישראל בדור הזה. מורנו היה מעורב בניסיונות חילוצו של גלעד שליט ובמבצע חטיפת מוסטפא דיראני ב‑1994 במעמקי לבנון, ובעוד עשרות מבצעים חסויים. הוא נחשב לאחד הלוחמים הנועזים ביותר בתולדות צה"ל וגם היום, שבע שנים לאחר מותו, באופן חריג ויוצא דופן, עדיין נאסר לפרסם את תמונתו. "בגלל רגישות המבצעים שעמנואל נטל בהם חלק, אסרו לפרסם את התמונה שלו. בהתחלה אמרו לנו שהאיסור יהיה בתוקף למשך עשר שנים, אבל אני מאמינה שגם בעוד שלוש שנים עדיין לא יתירו את הפרסום".

את יודעת את הסיבה הקונקרטית שבגללה הוטל האיסור?

"עמנואל עסק בנושא מאוד רגיש שקשור בביטחונה של מדינת ישראל. המבצעים שהוא עשה הם נושאים שהשתיקה יפה להם. אני יודעת מדוע הגיעו להחלטה הלא שגרתית הזאת וזה מאוד מובן לי. זה אולי מעצים את הדמות של הלוחם האמיץ שעשה פעולות הרואיות, אבל עמנואל מורנו היה הרבה מעבר לכל הדברים האלו. הוא לא היה רק לוחם מופלא אלא גם בעל, שותף, חבר קרוב. הוא היה אבא נהדר ומסור לילדים שלו. היה לו חוש הומור. הוא אהב לצחוק, הייתה בו חריפות ועוצמה לצד עדינות וענווה".

"כשעמנואל נהרג, שמו אותו במקום המאוד מושלם והייתה לי הרגשה פנימית שזה לא טוב. כבר בשבעה הפריע לי שדיברו עליו כעל מישהו על-אנושי, כמעט אלוהי. מלבד היותו לוחם הוא היה אדם שהתקדם ובנה את עצמו שלב אחרי שלב. הוא התמודד עם אתגרים והתאמץ כדי להגיע לאן שהגיע. אם נשים אותו במקום המושלם והגבוה - לא נוכל ללמוד ממנו. הרי גם התורה מדברת על גדולי האומה במכלול שלהם. דוד המלך או אברהם אבינו היו בני אדם אנושיים, ודווקא מתוך כך אנחנו לומדים ממעשיהם ומדרכם הגדולה".

השיפוצניק הפך לבעל

את ההיכרות עם בעלה השני אלירן אוחנה, רווק שצעיר ממנה בתשע שנים, היא מגדירה כ"השגחה פרטית מדהימה". מורנו, שגרה עם ילדיה במושב תלמים, החליטה לשפץ את ביתה. באותה תקופה גמלה בלבה ההחלטה שלמענה ולמען ילדיה - הגיעה העת לפרק ב'. "ישבתי על מדרגות ביתי ודיברתי עם ה'. אמרתי לו בדמעות: "עמנואל ואני תכננו שנשב כזוג זקנים ונהנה מהנכדים והנינים שלנו, אבל אתה החלטת אחרת ולקחת אותו ממני. אם אתה רוצה שאקים בית חדש, אני זקוקה לעזרתך. קטן עליך להביא לי חתן. בבקשה, אני מתחננת שתדאג לי", בכתה. למחרת בבוקר התייצב בפתח ביתה אלירן, קבלן שיפוצים צעיר שהוזמן לשפץ את הבית. לאורך הזמן הם שוחחו שיחות נפש ארוכות, והקשר נבנה ביסודיות ובאופן הדרגתי. "זה חסד ענקי שה' עשה איתי. מההתחלה התרשמתי מהאישיות שלו. הוא היה פתוח ולבבי. התפעלתי ממנו אבל לא חשבתי על קשר איתו, עם הזמן זה פשוט קרה".

שלוש שנים לאחר מותו של עמנואל נישאו אלירן ומאיה. על ההזמנה לחתונתם כתבו ציטוט מדברי הרב קוק זצ"ל: "אין לך רע בעולם שאין כנגדו טוב עמוק ממנו". בדרך לחופה שרו את "טוב להודות לה'". נדבך נוסף נבנה בבית המשפחה ובני הזוג יצאו לחיים חדשים. את ביתם הם קבעו במושב שוקדה, ומזה ארבע שנים הם נשואים. לזוג חמישה ילדים: שלושה מעמנואל - אביה (12), נריה (10) ונועם-ישראל (8) - ושתי בנות משותפות: בת עמי (2 וחצי) ושי הקטנה, בת שבעה חודשים. לאחר החתונה התגייס אלירן לצבא, ובעוד שלושה חודשים הוא עומד להשתחרר. "כתוב 'ובחרת בחיים'. עם כל הקושי - אלירן כאן איתי בהווה והוא מתמודד בפועל עם הילדים, עם החינוך שלהם ואיתי. לפעמים אנשים נוטים לחיות בעבר. גם לי יש תקופות של געגוע למה שהיה, אבל אני משתדלת להתמקד במציאות העכשווית ולראות את היש הגדול. אני מזכירה לעצמי שהחיים שלי הם כאן והם עם אלירן והילדים. עמנואל נוכח בדרך שלו".

עם הילדים הם משוחחים על אבא עמנואל בפתיחות רבה. "אנחנו מדברים עליו הרבה. הוא נוכח בחיים שלנו גם אם לפעמים זה כואב ומעלה געגוע. חשוב לי לחנך אותם מהמקום האנושי של עמנואל ולא מהמיתוס שהוא הפך להיות. אני משתדלת להביא להם את המכלול בדמותו של עמנואל. אני מספרת להם על חוויות משותפות שהיו איתו, על זוגיות נורמלית של אבא ואמא שלפעמים גם רבים אבל מאוד אוהבים זה את זה ועל צחוקים שעשה".

בזמנים מסוימים במעגל השנה, כמו יום השנה לנפילתו של עמנואל ויום הזיכרון לחללי צה"ל, "הרגש סוער ועולה על גדותיו", כהגדרתה. "יש זמנים בשנה שהם מורכבים בשבילי. בשגרה זה עולה ויורד, אבל בימים האלו הכול צף בעוצמות כאלה שאין לי יכולת לשלוט בזה. זה גדול ממני. שאלתי פעם את אלירן איך הוא מכיל אותי בתקופות הקשות האלה, כשאני כאובה ונורא מתגעגעת, והוא ענה לי: 'אני יודע שזו תקופה וזה עובר. בסוף את תמיד חוזרת'. אני מאוד מעריכה את אלירן על זה. זו אצילות נפש מצדו. הוא רגיש ומודע למורכבות, והידיעה שבאותם רגעים הוא שם בשבילי עוזרת לי לצלוח את הכול".

הלידות של הבנות המשותפות היו אירועים מרגשים במיוחד. "לקראת הלידה של בת עמי הכנתי את אלירן לסיטואציה מורכבת שחשבתי שתקרה. הסברתי לו שנראה לי שעמנואל יהיה נוכח בחדר הלידה יחד איתי. הכנתי אותו למורכבות הרגשית שצפויה להיות, ולהפתעתי בלידות היינו מאה אחוז אלירן ומאיה. זה היה דבר שהוא לחלוטין שלנו. זה נורא ריגש ושימח אותי. כי יש את הזוגיות שלי עם אלירן, שהיא רק שלנו. יש לי גם מקום שהוא פרטי של אלירן". אצל הילדים, היא אומרת, התמונה בהירה הרבה יותר. "הם בשיא הטבעיות מסבירים שבבית הזה יש אמא אחת ושני אבאים - אבא עמנואל שבשמיים ואבא אלירן". 

בימים אלו פתחה מאיה אוחנה-מורנו במסע הופעות אינטנסיבי בכל רחבי הארץ – 'המשבר כמבשר', המתאר את מסעה האישי מאז הכירה את עמנואל ועד היום. המופע מיועד לנשים בלבד ומועלה במשותף עם הזמרת רוחמה בן יוסף. במשך שנים נמנעה מאיה מלדבר בפומבי והשתדלה לשמור על עמנואל הפרטי שלה בדל"ת אמותיה. הדוחף העיקרי להוצאת המופע האישי הוא לא אחר מאשר בעלה, אלירן. "הוא מאוד מפרגן וממש עודד אותי לצאת עם המופע הזה, כי הוא האמין שיש כאן אמירה שחשוב שתישמע".

לא קשה לו שאת עומדת על הבמה ומרחיבה על החיים שלך עם עמנואל ואז חוזרת הביתה אליו?

"עמנואל הוא גם הבעל שלי ואלירן כמובן ידע את זה כשהכרנו. זה הנפלא באלירן, שהוא נותן מקום למכלול שבי. אני אוהבת שני גברים בחיי ולכל אחד מהם יש את המקום המיוחד שלו. ה' עשה איתי חסד גדול שזיכה אותי בשני בעלים סוף הדרך", היא אומרת בהערכה.

המופע אינו מסתכם בתיאור כרונולוגי של השתלשלות האירועים בחייה, היא מציינת. "מי שיוצאת מהמופע ואומרת 'וואו, איזו אישה מדהימה' או 'איזה סיפור מדהים' ובזה נגמר הסיפור בשבילה - היא פספסה את העניין כולו וחבל. לא בשביל זה יצאתי עם החיים שלי. המטרה היא לעורר את הלב ולגעת בחיים של הקהל. היה לי נורא חשוב לחשוף לנשים מקום אמיתי של קושי ומשבר, עליות וירידות כי רק ככה אפשר לקחת מזה משהו. אני שמחה על כל אישה שיוצאת מהמופע עם החלטה 'אני באה הביתה ומשנה את ההסתכלות שלי על משהו אחד בחיי'. כי אפשר לשנות, רק צריך להאמין".