הצעקה

מגדלי עזריאלי מנצנצים דרך החלון בשעת לפנות ערב זו, קורצים לכאן ממש מקרוב, ודומה כי לא יכולה להיות תפאורה מתאימה מזו לריאיון עם יובל דיין. למרות שחלפו למעלה מעשר שנים מאז נטש עם רעייתו, נועה ירון-דיין, את מחוזות התל-אביביות ושקע בחיים חרדיים למהדרין, בגידול שבעת הילדים ובהפצת תורת ר' נחמן מברסלב, משהו באישיות התוססת הזאת עדיין מחובר בשורש אל העיר ללא הפסקה.

אולי זו הפתיחות המעניינת שלו, שמחברת אותו מחד לרב יהושע שפירא ולרב שמואל טל, וגם מביאה אותו לחברותא קבועה עם חתנו של הרב טאו, ומאידך לניהול קשר יומיומי עם מיטב כוכבי הברנז'ה – דוגמניות, מוזיקאים ושאר ידוענים, שממלאים את שיעוריו השבועיים במרכז 'התהוות' שהקים בלב תל אביב. אולי זה הרצון הקמאי שלו ליצור – ספרים, סרטים, סדרות, ודרכם "לצעוק את הצעקה", כהגדרתו. כך או כך, הדמות המזוקנת עם הפאות וכיפת הצמר הלבנה מסתירה מאחוריה הרבה יותר מאשר התווית שהייתה מודבקת לה לאחר מפגש סתמי ברחוב.

האבא של נ-נח

קשה להניח שלא נתקלתם פעם בגרפיטי הנפוץ של "נ נח נחמ נחמן מאומן" ברחובות ישראל. זכויות היוצרים במובן מסוים שייכות ליובל דיין. מסלול חייו החל בילדות מאושרת בחופי סיני, בחבל ימית שם התגוררו הוריו. סמוך לפינוי היישובים עקרה המשפחה לרמת גן. דיין למד בתיכון בליך, ולאחר השירות הצבאי יצא למסע חיפוש עצמי ברחבי העולם. "החיפוש היה קיים אצלי תמיד", הוא מעיד. אבל היהדות לא הייתה התחנה הראשונה שלו. "ישבתי שנים באשראמים בטיבט ובהודו, הרבה לפני שזה היה אופנתי", הוא צוחק ומכוון 25 שנה אחורה.

תקופת החיפוש בעולם נפסקה עם החזרה לישראל וההרשמה ללימודי תסריטאות בבית הספר סם שפיגל. משם הכול התרחש "בדיוק כמו בספר", הוא רומז לרב המכר האוטוביוגרפי 'מקימי' שכתב יחד עם רעייתו. באחת החופשות הוא חיפש דירה בתל אביב, וחבר הציע לו להצטרף לדירת קומונה של גלי צה"ל. שם הוא פגש את נועה ירון, אז שדרנית בתחנה. דרכם המשותפת, האישית והרוחנית, החלה מאותה דירה תל אביבית והסתיימה לאחר מסע לבטים וחיפושים לא קל שהנחית אותם היישר בחסידות ברסלב. "הייתי סטודנט שנה שלישית לקולנוע", הוא משחזר את נקודת המפנה, "חבר שלי, ניר קלר, שם לי כיפה על הראש והודיע לי 'אתה ברסלב'", וכל קשר לדמות של ברנר מהספר, אומר דיין, אינו מקרי. "הייתי חילוני גמור, ממש לא בכיוון. אבל הוא נתן לי ספרים של רבי נחמן והתחלתי לקרוא לבד, בלי רב שהייתי מחובר אליו". הלימוד העצמי חיזק את דיין בהחלטה שגילה את דרך האמת, ונועה הצטרפה לתהליך בדרכה שלה.

עם חזרתו בתשובה, התמסר דיין במשך מספר שנים באופן מוחלט ללימוד תורה, בפרט תורת ברסלב. השלב הבא היה יציאה החוצה, לעולם ההפצות. יחד עם עוד מספר אנשים הקים את קרן ר' ישראל דב אודסר, שחוללה לפני למעלה מעשור את הגל החדש של הפצת תורת ברסלב והקמת זרם הנ-נחים. "נועה ואני הסתובבנו במשך כמה שנים בכל הארץ. עברנו בסלונים של כל יישוב בארץ", הוא מטעים, "מיליוני ספרים של תורת ברסלב הופצו ונמכרו לכל בית בישראל דרך הקרן הזו והפעילות שלנו", שממנה, הוא מדגיש, הם לא הרוויחו אגורה שחוקה. נהפוך הוא, את כל גיוס הכספים לפעילות ולהפצות ביצע דיין בעצמו.

מתי ומדוע הגיע השלב שבו הרגשתם צורך לפרוץ ולהיחשף עם 'מקימי'?

"מקימי היה הצורך שלנו לצעוק את הצעקה. זה צורך שהיה שם כל הזמן, אבל בהתחלה לא ידענו מה לצעוק. בתחילת תהליך התשובה הבנו שיש בעיית תקשורת בעם שלנו. דווקא משום שנדחקנו הצִדה מהמגזרים השונים בגלל המקום שלנו כבעלי תשובה, מצאנו את עצמנו מתבוננים מהצד ומבינים שאנשים המציאו להם מישהו לשנוא אותו, כדברי ר' נחמן". דיין מדבר על הבורות, "עניות הדעת" שצפה בשיח הציבורי, "החל מכלי התקשורת וכלה בנהג הסמוך שעומד בפקק. כל האוצרות מונחים לפנינו, ואף אחד לא מוכן להושיט יד ולקחת. ואז עלה רעיון לעשות מה שאנחנו יודעים לעשות".  

בני הזוג חשבו על כתיבת רומן עלילתי שיגלם בתוכו את סיפור חזרתם בתשובה. "מדובר בדרמה סיפורית פשוטה שעוסקת בנושא החזרה בתשובה. אנשים יקראו אותו בגלל הצורך התרבותי, וממילא מתוך כך הנושא יעלה לדיון ציבורי. כך אולי נצליח לקלף עוד שכבה של דעות קדומות, הסתכלות שטחית והתנהלות יצרית מול המושג הלא ידוע של חזרה בתשובה".

צילום: עופר עמרם

"הגירוש חולל אצלכם שינוי"

הספר, שיצא לאור לפני כשש שנים, היה הצלחה היסטרית. בני הזוג לא שיערו שיגיעו לעשירית מההד שיצירתם המשותפת זכתה לו. "ה' עדי, לא האמנו שהספר ימכור יותר ממאתיים עותקים", מספר דיין, "זה סיפור כזה קטן, את מי הוא יעניין? זה מצחיק ומרגש רק אותנו. אבל ה' רצה אחרת. תוך חודש וחצי הספר קפץ לראש רשימת רבי המכר ולא ירד משם במשך שמונה חודשים. הוא מכר בלי הפסקה. ההדף שקיבלנו מכל הכיוונים היה מטורף. מרם נהרי ותמר מרום שביקשו להפוך אותו לסדרה, ועד לתוככי המקומות הכי חרדיים, כולל סאטמר. הספר הזה נקרא בסמינרים הכי שחורים, לאחר שמורידים את הכריכה שלו. אבל הוא תפס בעיקר בכל האולפנות בארץ, ובכל הישיבות התיכוניות".

העובדה הזאת הפתיעה יותר מכול את מחברי הספר עצמם. קהל היעד המרכזי שאליו כיוונו את הספר היה דווקא המגזר החילוני, אבל בפועל החץ פגע היישר בלבם של חובשי הכיפות הסרוגות. "הם היו המסה הקריטית שקיבלו את הספר, אהבו אותו והוא עורר בהם משהו גדול". דיין מפרש את התופעה בכך שהנוער הדתי כיום הוא צרכן תרבות משמעותי פי כמה מאשר היה בתקופת טרום החזרה שלו בתשובה. אבל יותר מכך, הוא מספר על תשובות שמצאו אותם צעירים בספר, תשובות שלא ניתנו להם במסגרות הפורמליות. "אני יכול להראות לך אלפי מיילים שבהם אנשים סיפרו לנו שתמיד אמרו להם מה הקב"ה רוצה מהם, אבל אף פעם לא סיפרו להם עליו. העיסוק החצי אינטימי של הדמויות מול הקב"ה פתח לאנשים עוד רבדים בקשר שבין אדם לאלוקיו".

אם מדברים על ההתכתבות שלכם עם הקהל הדתי-לאומי, מדוע לא מצאתם את מקומכם כחוזרים בתשובה בתוך המגזר הזה?

"היום אני יודע ששום דבר בעולם החרדי לא משך אותנו מלבד הקיצוניות והטוטליות שלהם, כפי שהשתקפה בעינינו הצעירות. לא ידענו אז שום דבר. ההתכתבות של הציבור הדתי-לאומי אז עם החילוניות נתפסה בעינינו כרפיסות, פסיחה על שתי הסעיפים, ואנחנו הלכנו עד הסוף. אבל בהמשך התבגרנו בתוך התשובה, לקח לנו זמן להבין שלא הבנו כלום. גם הציבור הדתי-לאומי של היום שונה לאין ערוך מזה של פעם". דיין ממחיש את השינוי שהוא מדבר עליו באמצעות ארבעה-חמישה ארגוני קירוב דתיים לאומיים המצויים בתל אביב, שפנו אליו להתייעצות על דרכי הפעולה. "פעם זה לא היה. גם כל הנושא של הגרעינים התורניים התפתח בשנים שחלפו מאז". כצופה מן הצד, לדיין יש פרשנות על התהליך שעבר המגזר: "אני חושב שחלק ניכר מזה זה הגירוש, שהתניע תהליך פנימי בנוער דווקא. מהלך מאוד ערכי ואמוני בעיניי. הם אומרים: גירשתם אותנו לפה? אז אנחנו פה. נגיע לחיפה, לתל אביב, לירושלים, לכל המקומות".

כשהוא נשאל מדוע היום, לאחר תהליך ההתבגרות שעברו, הם עדיין לא מוצאים את עצמם בתוך המגזר הדתי-תורני, הוא משיב בפשטות "אנחנו ברסלבים". דיין מסביר כי תורת ברסלב מציבה אותם מעל ההשקפות והמחנות, ומאפשרת להם לקחת את הנקודות הטובות מכל אחד ולהתחבר לכולם. כך למשל, כאשר בנו התעתד להירשם לישיבה, הציע בפניו דיין את מגוון האפשרויות: מהישיבות החרדיות ביותר ועד 'שלום בנייך' שליד 'הר המור'. דיין עצמו גם לומד בחברותא עם הרב איתי אפלבוים, הנשוי לבִתו של הרב צבי טאו. גם תחנות המגורים של המשפחה עברו ביישובים המזוהים עם המגזר הדתי-לאומי: בית מאיר, מירון ועוד. כיום הם מתגוררים ברמת בית שמש א', שכונה המכילה מגוון זרמים, ליטאים, חוצניקים, חסידים ועוד. "אנחנו מטיילים בין כולם, בוחרים כל פעם בית כנסת אחר להתפלל בו".

"לזרוק משהו אל מדורת השבט"

בשבוע שעבר שודר ב'הוט' פרק הבכורה של הסדרה 'מקימי', המבוססת על הספר הפופולרי. הסדרה נושאת אופי חילוני מובהק, המתבטא בעיקר באי קיומם של גבולות הלכתיים בתחומי הצניעות ועוד. לאחר תקדימים מצליחים וכשרים למהדרין של קולגות חוזרים בתשובה, דוגמת שולי רנד ב'אושפיזין' ורמה בורשטיין ב'למלא את החלל', מתבקשת השאלה מדוע בחרו בני הזוג דיין לשתף פעולה עם סדרה המספרת את סיפורם בלא הצבת גבולות הלכתיים נדרשים. דיין עצמו מתפתל מעט בטרם הוא משיב, ומסתבר שההכרזה של השניים בראיונות קודמים, לפיה הם אפשרו ליוצרים לעשות ככל העולה על רוחם ולהם אין כלל נגיעה בתהליך, אינה מדויקת. מאחורי הקלעים מסתתרות אסטרטגיות יח"צניות ואחרות שלא ניתן להרחיב בהן, אולם נכון לומר שלבני הזוג יש שותפות פעילה בתהליך היצירה, לפחות בכל הנוגע לדיין עצמו, אשר משחק את תפקידו של הרב דניאל בסדרה.

דיין מודה כי אחרי מספר ראיונות שהעניק לאחרונה לכלי התקשורת הכלליים בעקבות הסדרה, הוא מופתע מהשאלות שמגיעות לפתע מכיוון אחר. אבל יש לו תשובה: "לכל יצירה יש קהל יעד. זה הדבר הראשון שיוצר צריך להדגיש לעצמו. קהל היעד של הסדרה הזאת מוגדר מאוד, זה ניכר בשלטי החוצות, בפרומואים ועוד. אדם שצופה בטלוויזיה בסדרה שלא מיועדת לו, דינו כאדם שנכנס לעזרת נשים ומצפה שלא ישירו. אנחנו התייעצנו עם רב פוסק ברמה ההלכתית עוד בשלב הספר, שגם הוא מיועד לקהל חילוני. שמנו על הכריכה בכוונה תמונה של אישה, כתמרור אזהרה: מי שנכנס לפה, שייקח בחשבון שהוא נכנס לעזרת נשים. אי אפשר לדרוש מאיתנו ליצור לחילונים משהו שיעמוד בסטנדרטים של חרדים. זה לא אנחנו. זה לא מה שאנחנו יודעים לעשות".

מה זאת אומרת לא יודעים? ידע אפשר לרכוש. הראיה שלאחרונה יצאו למסכים כמה יצירות שעמדו בסטנדרט הלכתי.

דיין מדייק את עצמו: "אנחנו ברסלב. יותר מעניין אותי איפה ה' יתברך מסתתר בביבים של תל אביב ולכן בזה אני עוסק. לכתחילה אנחנו לא מכוונים את היצירה שלנו לדתיים וחרדים. לנועה ולי יש דרך ארץ לאנשים שידעו לפנינו מה זה ה' יתברך, ולכן אנחנו לא עובדים מולם. אני פונה לקהל אחר".

כיוצר דתי, אתה לא שואף להגיע לאידיאל של יצירה כשרה, גם אם מדובר בקהל יעד חילוני?

"אני אומר כל הכבוד לאלה שיוצרים כך, אני חושב שמתוך האמנות היהודית יבוא המהפך. הלוואי שנצליח לכוון לקהל הרחב גם בסטנדרטים הלכתיים".   

למה בעצם החלטתם לצאת משגרת החיים החרדית ולחזור לברנז'ה ולתעשייה? לא יותר פשוט לשמר את אורח החיים שבחרתם בו בלי להתמודד עם דילמות כאלה?

"מי ששואל כך לא מבין מה זה ברסלב. היהדות שלנו עוסקת בדו-שיח, בלאהוב כל יהודי באמת. במה מתבטאת אהבה יותר טוב מאשר בתקשורת עם האדם? אז אם מדורת השבט נמצאת שם, ואנחנו יכולים לזרוק משהו לתוך המדורה – נעשה את זה, ואחר כך נשוב לבית שמש. אנחנו לא עוסקים בטלוויזיה, זה לא מעניין אותנו. לאחרונה הציעו לנועה להירשם בספרי הפקה, כדי שיזמינו אותה לדיונים בנושאים שונים בטלוויזיה. היא סירבה. אותנו מעניינת רק היצירה, אנחנו עושים את שלנו וחוזרים הביתה. יש לנו שבעה ילדים לגדל ותרי"ג מצוות לשמור. זה לא פשוט. אבל אם יש אחד מני אלף שהדבר הזה יפתח לו משהו, אז אשרינו מה טוב חלקנו".

אם כך, למה לא להופיע בתקשורת באופן קבוע ולהעביר את המסרים שלכם? למה למשל נועה לא חושבת לחזור לטלוויזיה?

"כשיש לנו מסר, אנחנו אומרים אותו וחוזרים חזרה. לשיטתנו, מסר צריך להיות מגובה ביצירה. כי אז הדיון הוא לא עליך ועל מה אתה מייצג, אלא על היצירה. תרבות המערב, עם כל הרעות החולות שלה, מהווה בשבילנו פתח. אם אתה טוב, ויכול ליצור משהו טוב – זו הדרך להציף את הנושאים שאתה רוצה להעלות".

דיין מדגים את התזה שלו במגוון המגזרי הנרחב של קוראי 'מקימי', וגם בקהל האלפים המגוון שישב בהופעה של שולי רנד בקיסריה. "אלו יצירות שעוסקות בנימים הפנימיים שבין אדם לאלוקיו, וזה פועל את פעולתו כי זו אמנות, ואמנות היא מעל הכול, היא נמצאת בכל דבר ובכל זמן. מבחינתנו היא סוג של הנגשה. הרי הטלוויזיה היום תרה בנרות אחרי פירור של תוכן, וכמויות התוכן שיש ליהדות להציע – גם בעוד אלף שנה לא נצליח להפיק את כל התוכן הזה. אנחנו לא מנגישים את זה נכון, ואנחנו רוצים שהתורה תהיה נגישה ופתוחה לכולם". אגב כך רומז דיין כי בקנה היצירה הזוגית שלהם מחכים עוד כמה פרויקטים מעניינים, אולם הוא אינו מעוניין להרחיב עליהם את הדיבור כרגע.  

אפרופו טלוויזיה והשפעה, דיין מספר על מה שחוללה הופעה אחת של נועה בריאיון עבר בתוכניתו של יאיר לפיד. "הריאיון הזה היה חלק ממסע היח"צ של הספר. התלבטנו איזה כיסוי ראש כדאי שהיא תחבוש לריאיון, והחלטנו על מטפחת לבנה, למרות שזה היה יום חול. התגובות שלאחר הריאיון הכו אותנו בתדהמה: קיבלנו המון פניות של חוזרות בתשובה שבעקבות הריאיון החליטו לשים כיסוי ראש, פשוט כי הן ראו שזה יפה". דיין מסביר שהריאיון הזה, כמו הספר, כמו הסדרה ושאר היצירה המשותפת שלהם, הם חלק מאותו יעד: "אדם צריך לצעוק מה שיש לו, עד יומו האחרון".

היועצים: הרב קוק והרב קרליבך

בין אולפן למצלמה מנהלים בני הזוג חיי שגרה של הפצת יהדות. ביומיום מתמקדת פעילותם במרכז 'התהוות' שהקימו בלִבה ההומה של תל אביב, שהוא למעשה חדר שיעורים נעים ומזמין על טהרת תורת ברסלב, שקולט לתוכו כמה עשרות משתתפים מכל גוני הקשת מדי ערב. נועה עצמה מעבירה שם שיעור אחד בשבוע לנשים בלבד, ואת שאר זמנה היא מקדישה להרצאות בכל רחבי הארץ. מעבר לשיעורים, ליובל יש מופע משותף עם שולי רנד, ונועה תעלה בחנוכה מופע הומוריסטי לנשים עם עלמה זוהר.

יש לכם רב שמנחה אתכם בחיים, ובפרט בתחומי היצירה שאתם שקועים בה?

"הרב שלנו זה ר' נחמן. אבל יש לנו רב פוסק הלכות, שהוא הפוסק האחרון שלנו בכל העניינים ההלכתיים. הוא רב בבד"ץ של העדה החרדית, חסיד סלונים. קיבלנו אותו על עצמנו לפני הרבה שנים ומאז הוא מלווה אותנו על כל צעד ושעל. מעבר לכך יש לי רבנים שאני מתייעץ איתם בענייני השקפה", וכאן דיין קצת מפתיע: "מעל הכול זו תורת ר' נחמן, אבל מעבר לזה יש לי המון יועצים: הרב קרליבך, הרב קוק, ר' אשר פרוינד ועוד. אני שואל את עצמי מה הם היו עושים במצב מסוים. כמובן, מדובר במצב שאין בו פגיעה בכבוד ה'".

כדי להמחיש את אופן ההתייעצות עם רבנים שנמצאים בישיבה של מעלה, ואת הניתוב שהוא עושה בין הלכה להשקפה בשעת הדחק, מספר דיין סיפור: מעשה בזוג חילוני למהדרין בגיל העמידה, שהגיע לאחד השיעורים ב'התהוות'. בתום השיעור סיפר דיין כי הוא יוצא למחרת לאומן, והמעוניינים ימסרו לו שמות לתפילה על הציון. הזוג פקח עיניים, ושאל מה זה שמות לתפילה ומהי אומן. למחרת, בשדה התעופה בדרך למטוס, ראה דיין את שני בני הזוג בעקבותיו: הם החליטו להצטרף לנסיעה לאומן.

המסע לקברי צדיקים בהדרכתו של דיין כלל את מגוון תלמידיו – חילונים כחרדים, ודתיים-לאומיים. לאחר תפילה על קברו של ר' ברוך ממז'יבוז', התכנסו כולם לשיחה, ניגון ותפילה מחוץ לציון. הזוג החילוני היה נלהב, והגבר נטל את הגיטרה מידיו של דיין והחל לנגן. התברר שמדובר בנגן מקצועי, אך בנוסף התגלה שגם האישה היא זמרת מקצועית לא פחות. הבעל החל לשדל את אשתו ללוות אותו בשירה. "הבנתי איזו סערה מתקרבת מעל ראשי", מספר דיין, "היא מתחילה לשיר, הוא מנגן, ואני יושב באמצע ולא יודע מה לעשות עם עצמי. היו אלה הימים הסוערים סביב פולמוס שירת הנשים בצה"ל, והנושא כולו היה מאוד רגיש. חיכיתי שהשיר יסתיים ולא אמרתי כלום. בפינת הקפה שלאחר האירוע התרחש מה שצפיתי: המשתתפים הדתיים והחרדים פנו אליי בתמיהה: בברסלב מותר לשמוע שירת נשים?! השבתי: לא, מה פתאום. זה איסור דאורייתא. והם הקשו: אז למה הרב שמע את האישה שרה? זה היה מקרה שבו התייעצתי עם היועצים שלי שהזכרתי קודם. זו הייתה סיטואציה שבה לא הייתה לי אפשרות לשאול יועץ הלכתי, אז קראתי לאחד הרבנים הללו והתייעצתי מה לעשות. התשובה שלי לאנשים השואלים הייתה: אתם יודעים שאף פעם אני לא דורש כבוד לעצמי, ולא שיקראו לי רב. אני רק רוצה שתכבדו את מה שביני לבין אלוקיי. לעצמי חשבתי כשהיא התחילה לשיר: ריבונו של עולם, אני מוכן לקבל את הגיהינום על זה שאני שומע אותה שרה, מאשר לעשות איזושהי העוויה או לומר הערה שתרחיק אותה לנצח מכל הרהור תשובה. בשביל עם ישראל, ראוי להיכנס לגיהינום". דיין חוזר ומדגיש כי לא מדובר בהחלטה או פסיקה הלכתית וכמובן שהוא אינו מורה בכך הוראה לרבים, "עשיתי את כל זה בדחילו ורחימו".

לסיכום, כמי שהקים חמישה מוסדות לחוזרים בתשובה ומקדיש את כל עתותיו ומרצו לתחום, אני מבקשת מדיין הסבר לגל התשובה או לכל הפחות ההתעוררות היהודית שאוחזים בישראליות בשנים האחרונות. דיין לא סבור שמשהו השתנה: "עם ישראל תמיד אהב את התורה ואת הקב"ה בפשיטות ותמימות. רק שפתאום זה התפרץ: בכותרת מראש השנה לפני שנתיים העזו להגדיר עצמם שמונה מאות אלף איש כמאמינים באלוקים".

במחשבה נוספת, גם בשאלה הזו מעניק דיין קרדיט לשינוי שחל בחברה הדתית-לאומית: "אתם התעוררתם!", הוא מכריז בחצי פאתוס, "אנשים התעוררו כי אתם התעוררתם. אתם התבגרתם ולכן פתאום קורה משהו. את שטיסל וסרוגים עשו דתיים, אהוד בנאי קרוב אליכם יותר מאשר לחרדים", אומר דיין, ומסביר כי פריצתה של היהדות הדתית-לאומית אל שדות עשייה מגוונים קירבה אותה אל המגזר הכללי, ובכך גם אפשרה לו להתקרב בפחות חשש אל היהדות. "יצאתם מהפתק של ב', כיום להיות דתי משמעו לא רק להצביע מפד"ל. זה קירב אנשים".